<h1>רבינו יהונתן מלוניל על ברכות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי קורין את שמע וכו'. מאימתי זמן שכיבה דמחייבי למקרי ק"ש של ערבית, דכתיב בשכבך, דאי מקדמינן לא נפקינן ידי חובה.
משעה שהכהנים נכנסין לאכל בתרומתן, כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתן לאכל תרומה, דהיינו צאת הכוכבים, דכתיב ובא השמש וטהר, ואמרינן טהר יומא שנכנס לגמרי אור השמש. דאע"ג דכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר, דמשמע דבטבילה לחודה סגי, ההוא קרא מוקמינן ליה לענין מעשר, כדאמרינן [יבמות דף עד, ב], טבל ועלה אוכל במעשר. ואע"ג דכתיב קרא ביולדת, וכפר עליה הכהן וטהרה, דמשמע שלא תטהר אפילו בהערב השמש עד שתביא כפרתה דהיינו יום שמיני, ההוא קרא לענין קדשים וביאת מקדש דחמירי, אבל לענין תרומה בהערב השמש, דהיינו צאת הכוכבים סגי, כדאמרינן [שם] העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים.
ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. אבל בהקטר חלבים לא מצינו מפורש עד חצות, אלא מדחזינן באכילת קדשים דכתיב בהו לא יניח ממנו עד בקר, החמירו בהם חכמים ואמרו עד חצות, ה"נ בהקטר חלבים דכתיב בהו ולא ילין לבקר, החמירו בו לומר עד חצות, אבל אם עבר ולא העלה החלבים והאברים עד חצות חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר, כדתנן בפ"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים. (מלאכת שלמה).
<h2>דף ב:</h2>
ת"ר מאימתי מתחילין וכו' בערבי שבתות, אעפ"י שממהרין לסעוד שהכל מתוקן, אפילו הכי זמן שכיבה הוא לקצת בני אדם המעונגין ברוב השינה. אעפ"י שאין ראיה לדבר, שהיום כלה ונגמר ביציאת הכוכבים, זכר לדבר יש בפסוק מדחזינן שהיו בונין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ובפסוק אחר מעיד שכל היום היה למלאכה וכל הלילה למשמר, מכלל שהיום נגמר ביציאת הכוכבים.
<h2>דף ג.</h2>
עד סוף האשמורת הראשונה, דהיינו שליש הלילה, דשלש משמרות הוי הלילה, כדכתיב, האשמורת (הראשונה) התיכונה, מכלל דאיכא לפניה ולאחריה. ומשליש הלילה ואילך עבר זמן ק"ש, דלא מקרי זמן שכיבה, דאין דרך בני אדם להיות נעורין יותר משליש הלילה, והקורא מזה הזמן ואילך לא יצא ידי חובתו, דסבר ר' אליעזר משמעות בשכבך, כל אותו הזמן שדרך בני אדם לילך ולישון. ויש שמקדים מצאת הכוכבים ויש שמאחר עד שליש הלילה.
ושמר לי על הפתח, המתין, כדכתיב, ואביו שמר את הדבר. תפלה קצרה, הביננו מפורשת בפרק תפלת השחר [דף כט, א]. מפני חשד, שמא יאמרו זונה מושכרת לו שם, ומפני מפולת, שחומת החורבה רעועה דמסוכן הוא, פן תפול עליו. ומפני מזיקין, שרגילין לבא בחורבות במקום שאין שם יישוב.
<h2>דף ד.</h2>
וחכמים אומ' עד חצות, ומפרש בגמ' דסברי חכמים, משמעות בשכבך, כל זמן שבני אדם שוכבין, דהיינו עד שיעלה עמוד השחר, כמו שסובר ר"ג, אלא להרחיק אדם מן העבירה לא רצו להתיר אלא עד חצות. ולא מורינן בפרקא אלא עד חצות, אבל אם עבר ולא קרא מחייב למקרי עד שיעלה עמוד השחר. וליכא במתני' אלא שני חולקין, ר' אליעזר ור"ג, דר' אליעזר משמע ליה כל זמן שדרך בני אדם הולכין לישן. ולר"ג משמע ליה כל זמן שדרך בני אדם לישן, דהיינו כל הלילה.
<h2>דף ד:</h2>
איזהו בן העולם הבא, שכיון שסומך גאולה לתפלה בודאי מתכוין בתפלתו, ומי שמתכוין בתפלתו מודה שיש לו אלוה יודע מצפונו ונגע לבבו, ולפיכך הוא ירא כל היום מחטוא לו. זה הסומך וכו', וכל שכן דשחרית, דעקר גאלת מצרים שחרית היא, דכתיב, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים, דכתיב, יי צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך יי ביום צרה, ואמרינן בברכות ירושלמי, מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה, לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג (עוד) [אף] הוא מפליג. כך אדם מקריבו להתקרב אליו ומרצהו בשבחות של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו.
כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג' פעמים, ובלבד בכונה. מובטח לו שהוא בן העולם הבא, לפי שכולן שבח והודאה למקום והצרכת כל העולם לפרנסתו, והוא ברחמיו מכין להם צרכיהם. ומי שאומר בכונה באמת יש לו רוח נשברה. הגומר הלל בכל יום, כלומר, בברכה לפניו ואחריו. הרי זה מוציא שם שמים לבטלה, לפי שלא תקנוהו חכמים אלא לימים טובים ומועדים ולכל ימי ניסים. כי קאמרי בפסוקי דזמרה וכו'. בברכות דר"ח וכו' ושל פרקים, כגון ראשי חדשים ואתה יצרת, שמא שכחם וגנאי הוא לאדם שיטעה במה שמתפלל.
מצוה לקרותה על מטתו, כדי שילך לשכב על מטתו מתוך דברי תורה. אינו צריך, דהא בכל עת הוא עוסק בדברי תורה. חד פסוקי דרחמי, כדי להגין עליו מכל פגעים רעים, רוחין, שדין ולילין. ירננו על משכבותם, כשירננו בדבר שנאמר בו לשון שכיבה, דהיינו ק"ש, דכתי ביה בשכבך. שיר של פגעים, שיר להגין על פגעים ושדין ורוחין ולילין. אסור להתרפאות בדברי תורה, כדי שלא יאמרו לא נתנו דברי תורה אלא להגין על האדם בעולם הזה. להגין שאני, כיון שאין לו שום חולי באותו הזמן לא אתי למימר הכי. סמוך למטתי, כל ימי חיי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ולעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל. צפון ודרום, ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום, ולא למזרח ומערב מפני כבוד השכינה, שהיא במזרח ומערב. ונכון הוא להסב דרך תשמישו לרוחות אחרים, כדאמרינן בהרואה [ס"א, ב] כשמסך רגליו שיסך צפון ודרום ולא מזרח ומערב. ואעפ"י שהשכינה בכל מקום, והלכה רווחת היא בישראל, תקנו חכמים כדי שתהא מוראת שמים עליו בשעה שהוא נהנה מן העולם. וצפונך, לשון צפון וסופיה דקרא ישבעו בנים.
<h2>דף ה:</h2>
טורפין תפלתו בפניו, כלומר, כדי שלא תתקבל תפלתו, לפי שכשהוא מניח חברו יחיד מתפחד ואינו יכול לכוין בתפלתו. ובמדה שמדד מודדין לו, שנ' טורף נפשו באפו וגו', לך אני אומר אשר גרמת לטרוף נפשך בפניך, ומהו הנפש זה תפלה, כמה שנאמר, ואשפוך את נפשי לפני ה'. הלמענך תעזב ארץ, וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב חברך המתפלל לפניו. לו הקשבת למצותי, למצוותי, שהמתפללין הם צות להקב"ה, כדכתיב, ישב בדד וידם כי נטל עליו.
<h2>דף ו:</h2>
כל הקובע מקום לתפלתו, כגון בית אחד מיוחד לזה לערב ובקר וצהרים. פסיעה גסה, שנראה שכמשאוי היתה לו תפלתו. אבל כד עייל מצוה למרהט, שמראה דעתו ששמח הוא במצוה זו. קא מחללי שבתא, דכתיב, אם תשיב משבת רגליך, שלא יהא הלוכך של שבת כבחול. נקרא רשע לפי שאחוריו אל היכל יי'. כדו בר קיימתא וכו', בשתי רשויות, דו שתי, בר רשות. כי ההיא דאמרינן [סוכה דף מה, ב], הא דעיילי בבר הא דלא עיילי בלא בר. לית לן בה, לפי שאין לחשוד אותו בכך, שיש לומר מפני המשאוי שעליו אינו יכול ליכנס בבית הכנסת, או מפני התפלין וחשכה לו ויעבור על בל תוסיף, דלילה לאו זמן תפלין הוא, כדכתיב, וראו כל עמי הארץ. או שמא יכנס בשאר הפתחין או שמא יכנס לבית הכנסת האחר.
<h2>דף ז:</h2>
ושמתי מקום לעמי, שיקבע מקום לתפלתו ובשכר זה יהיה נטוע שלא יגלה וינצח אויביו. כביר, קהל רב, כלומר, הן אל בתוך כביר לא ימאס תפלתם. אמר היינו דקא מהניא להו, לפי ששכר תפלה כפול ומכופל, וכשם שהם מאריכין בבית הכנסת לפני תפלה ולאחר תפלה, באותה מדה מודד להם ומאריך ימיהם. שיעור שני פתחים, כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו.
<h2>דף ח:</h2>
שנים מקרא, שיהיה שגור הלשון הקדש בפיו, ואחד תרגום כדי שיבינו אותו, כי כל העם היו מדברים בשפת כנען, שהוא לשון סורסי והוא תרגום.
הלכה כרבן גמליאל. דאמר עד שיעלה עמוד השחר. ויוצא ידי חובתו אחת של יום (באותה שקרא קודם עליית השחר דאכתי לילה הוא ויוצא ידי חובתו) באותה שאחר הנץ החמה למצות ק"ש של יום, דאכתי זמן קימה הוא לקצת בני אדם. ואחת של לילה באותה שקרא קודם הנץ החמה, דאכתי זמן שכיבה הוא לקצת בני אדם, ובלבד שלא יאמר השכיבנו שאין זה זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה.
<h2>דף ט:</h2>
מתני'. מאימתי קורין את שמע בשחרין. מאימתי זמן קימה דמחייבינן למקרי ק"ש של שחרית, כדכתיב, ובקומך, דאי מקדמינן לא נפקינן ידי חובה. משיכיר בין תכלת ללבן, ומפרש בגמ', בין תכלת שבה ללבן שבה, כלומר, גיזת צמר שצבעוה תכלת יש מקומות שלא עלה שם הצבע יפה, וכשיכיר זה כבר האירו פני מזרח. ודרך רוב בני אדם לקום ממטתן באותה שעה. דאיך נפרש כשיכיר בין גיזת צמר צבועה ובין גיזת צמר שאינה צבועה כלל, הלא דבר זה ניכר אפילו בחצי הלילה. ויש מפרשים, בין תכלת שבציצית ללבן שבציצית, כלומר, שמן השמנה חוטין שבציצית, הד' מהן ראוין להיותם מצמר צבועין בתכלת, כדכתיב, פתיל תכלת והד' אחרים ראוים להיותם מצמר שאינו צבוע מדכתיב, על ציצית הכנף, שיהא הציצית ממין הכנף, וכמו הכנף לבן כמו כן הציצית. ובהא ליכא לאקשויי הא בלילי נמי ידעי', דמאחר שהוא דבר מועט לא יהא נכר אלא אם כן פשט האור בעולם. בין תכלת לכרתן, וצבע כרתן דומה קצת לצבע תכלת. והוא מחמיר שמצריך יותר שיתפשט האור בעולם. עד הנץ החמה, מצוה לקרותה שלא יאחר המאחר יותר משעת הנץ החמה ואילך, דכבר עבר זמן קימה. ור' יהושע אומר עד שלש שעות, כלומר, כל שתי שעות הראשונות עד תחלת ג', ולא יותר כדמוכחינן בגמ' דהכי פירושא, מדמקשי, כתיב, חצות לילה אקום להודות לך וכתוב, קדמו עיני אשמורות, דהיינו ח' שעות. ומתרץ חצות לילה, דהיינו אשמורה ומחצה על כל אדם ושתי אשמורות כנגד שאר מלכים שישנים עד תחלת ג'. נמצא דפירוש עד ג' שעות, עד ולא עד בכלל. ולהאי פירוש צריך לומר, שמלכי ישראל ויהודה היו צריכין להקדים קימתן כדי שיקראו ק"ש בזמנה, דהא כמו כן היו צריכין להשכים אליבא דתנא קמא, דאמר עד הנץ החמה. לא הפסיד כאדם שקורא בתורה, כלומר, שאין נותנין לו שכר גדול כמו למי שקורא אותה בזמנה, אלא כשכר מי שקורא בתורה, שאין שכרו מרובה כמי שקורא ק"ש בזמנה.
גמרא. בין זאב לכלב, לפי ששניהם דומין זה לזה ואין להבחין בניהם אלא אם כן פשט האור בעולם וזה הוא זמן קימה. ערוד, הוא חמור הבר ויכירנו. ומיירי בחבר שאינו רגיל לראותו אלא לפרקים דלא יכירנו אלא אם פשט האור בעולם, דאי חבר שרגיל בו כל היום, אפילו בעמוד השחר יכירנו. לתפלה כאחרים, ר"ל לתפלין כדאמרינן בעלמא, תפלה של יד ותפלה של ראש. כאחרים, ואז יהיה חייב להניח תפלין ולא קודם, דעדין לילה הוא, וכתיב, וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך, וזהו תפלין של ראש.
<h2>דף י:</h2>
לכוין רגליו. ככף רגל עגל שהוא מפריס פרסה, כך יראו שני רגליו כרגל אחת. לק"ש כותיקין. יש מפרשים, לק"ש כותיקין לתפלה, כשם שהותיקין סבורין שאין זמן תפלה אלא לאחר הנץ החמה כך אנו קובעין לק"ש, אעפ"י שהותיקים היו קורין אותה קודם הנץ החמה. ובפירוש זה מתרצא קושיא דהלכתא אהלכתא, דלעיל פסקינן כר' שמעון בן יוחאי שאינו יוצא ידי חובתו לשל יום אלא באותו שקרא אחר הנץ החמה, וכאן פסקינן כותיקין שהיו מקדימין קודם הנץ החמה. אך דעת הרב אלפסי ז"ל נכרת שלא פירש כך כדמפורש כאן, דקאמר, אלא מיהו וכו' ואפילו הכי משוי מצוה למקרי קודם הנץ החמה כמעט וכו'. לא הפסיד בברכות (חסר מהכת"י) זמן ק"ש מצוה לקרותו בברכותיה ועל הברכות מקבל שכר בזמנם מה שאין כן בק"ש.
מתני'. ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו. יטו, על צדיהן שהוא דרך שכיבה. ובבקר יעמדו, דכתיב, ובקומך. כדרכן, או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך. בשעה שבני אדם שוכבים, דהיינו מצאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר. ובשעה שבני אדם עומדין, דהיינו משיכיר בין תכלת ללבן עד הנץ החמה, דיש שמקדים ויש שמאחר. שעברת על דברי ב"ה, שהלכה כמותו בכל מקום.
<h2>דף יא.</h2>
בשחר מברך שתים לפניה, לפני ק"ש דהיינו יוצר אור ואהבת עולם. ואחת לאחריה, אמת ויציב. ובערב שתים לפניה, מעריב ערבים ואהבת עולם. ושתים לאחריה אמת ואמונה והשכיבנו. אחת ארוכה, אמת ואמונה. וקצרה, השכיבנו. מקום שאמרו להאריך, לפי שהזכיר ארוכה וקצרה בא לפרש, שבמקום שתקנו חכמים ברכה ארוכה, שפותח בה בברוך וחותם בה בברוך, אם אינה ברכה הסמוכה לחברתה, כגון ברכה אחת מעין שלש ויוצר אור ומעריב ערבים, אינו רשאי לקצר, שאם יקצרנה אינו הגון שיפתח בה בברוך ויחתום בה בברוך, לפי שהוא מטבע קצר שאם יקצר ויאמר, בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא חושך בא"י יוצר המאורות, יפסיד כל המטבע, לפי שהיתה קצרה לא היה צריך לחתמה, כדמברכינן בבורא פרי הגפן והמוציא בפתיחה ולא בחתימה. לקצר, אינו רשאי להאריך, כגון בורא פרי, שאם יוסיף בברכה דברים רבים מענין הברכה, היה מפסיד המטבע ולא יחתום בה בברוך. לחתום כגון מטבע ארוך כיוצר אור ומעריב ערבים, אם לא יחתום בה מפסיד המטבע שתקנו חכמים שהיה ראוי לחתום ולא חתם. ושלא לחתום, כגון ברכת היין והמוציא, אם יחתום ויאמר, בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן ויכפול שנית, בורא פרי הגפן, יהיה דברו לעג.
<h2>דף יא:</h2>
למשנה אין צריך לברך, לפי שאין בו מקראות כי אם לפרקים. שכבר נפטר באהבה רבה, שיש בה מענין ברכת התורה, ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ותלמדם חוקי חיים. ומתני לה פרקין, דאפילו לתלמוד צריך לברך שהם מיוסדים על אדני פז מהמקרא. הערב נא, יערבו עלינו לעסוק בהם באהבה. מעולה שבברכות, שבברכות התורה הנזכרות לפי שיש בה הודיה ושבח למקום ולישראל.
<h2>דף יב.</h2>
על כולן, אפילו בפירות האילן אם אמר שהכל יצא. פתח וברך בדנהמא, בברכת הזן והוא חייב לברך ברכה אחת מעין שלש, שהיא על העץ ועל פרי העץ אפילו סיים כל שלש הברכות יצא ולא מחייב תו לברך, דתמרי נמי מזין זייני. כל שלא בירך אמת ויציב שחרית, כמו שתקנוה. וכן אמת ואמונה ערבית, לא יצא, שנאמר, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה לאבותינו היא, שהוציאם ממצרים ובקע להם ים סוף והעבירם. וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחת אמונתו לגאלנו מיד המלכים ומיד עריצים, לשים נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלו ניסים התדירים תמיד, ויש מפרשים, ברכת אמת ואמונה ערבית, לפי שבטחנו בהקב"ה בליל מכת בכורים שיוציאנו ממצרים בבקר ובבקר קיים לנו הבטחתו והוציאנו, לפיכך ראוי לומר שחרית אמת ויציב.
וכשהוא זוקף זוקף בשם דכתיב יי זוקף כפופים, כשיזכר שם יי יהיה זוקף הכפוף. ויש מפרשים, יהיה זקוף בהזכרת השם, שיזכור כי השם זוקף כפופים כדי שיכוין לבו בברכותיו, שתהא תפלתו נשמעת כשאדם כופף עצמו בלב שלם לפניו. [לק' יב:] המלך הקדוש, לפי שהוא דן את כל אדם כלו על כל מה שחטא או צדקו לפניו ומשלם להם כפי מעשיהם.
<h2>דף יג.</h2>
היה קורא בתורה, פרשת ק"ש והגיע זמן ק"ש. אם כיון לבו, שיצא בקריאה זו ידי חובתו מק"ש יצא, ואם לאו לא יצא. לפי שמצות צריכות כונה לצאת בהן ולא באקראי. בפרקים, בין ההפסקות כגון בין ברכה ראשונה לשניה וכו', כמו שמפרש לקמן שואל מפני הכבוד, שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום ומשיב לו שלום אם הקדימו שלום ובגמ' מפרש כיון דשואל פשיטא דמשיב. ובאמצע, באמצע ברכה או באמצע פרשה. מפני היראה, אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו אבל מפני הכבוד לא שרינן ליה כל כך. ר' יהודה אומר וכו'. ובגמ' מפרש פלוגתייהו דחסורי מחסרא והכי קתני בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב מפני הכבוד, אך לא לכל אדם. ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שמשיב, פירוש, מפני היראה ולא מפני הכבוד, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, פירוש, אף מפני הכבוד. ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, ויהיה דינו כדין אמצע הברכות. גמרא. ת"ר ק"ש ככתבה וכו'. כלומר, כמו שכתבה משה בלשון הקדש כמו כן חייב לקרותה בלשון הקדש ולא בשאר לשונות. והיו בהויתן יהיו כמו שהן כתובין. לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והוא הדין לשאר לשונות שהן רחוקין מלשון הקדש.
מתני'. אמר ר' יהושע בן קרחה וכו' עול מלכות שמים, דהיינו יי אלהינו. ומקשי בגמ', אטו שמע אין בו עול מצות, והכתיב, וקשרתם וכתבתם. ומתרץ בפרשת שמע יש בו שתים, עול מלכות שמים ועול מצות ובפרשת והיה אם שמוע אין בו כי אם עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר, שפרשת והיה אם שמוע נוהגת בין ביום ובין בלילה, כלומר דמשתעי בפרשה במצות שנוהגות בין ביום ובין בלילה, כגון תלמוד תורה, דכתיב, ולמדתם אותם את בניכם. ומזוזה נוהג בין ביום ובין בלילה. ואע"ג דאית ביה הזכרת מצות תפלין שאין נוהג אלא ביום אבל בפרשת ציצית, וראיתם אותו, פרט לכסות לילה.
<h2>דף יג:</h2>
ובדלת, ובלא בחית דכל כמה דאמר אח בלא דלית, לא משמע מידי ומה בצע בהארכתו אבל בדלית יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ מארבע רוחותיה. ובלבד שלא יחטוף בחית, בשביל אריכות הד' לא ימהר בקריאתה של חית, פן יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום. אבל באלף של אחד אין רשאי להאריך דשמא נראה אין אחד, לפיכך צריך למהר באלף.
בעמידה, שאם היה מהלך יתעכב במקום אחד עד שיגיע אל לבבך, דזהו סוף שלושת הפסוקים הראשונים, כדי שיכוין בהם כונה שלמה. בפסוקא קמא צערן, כלומר שאם תראני אנוס בשינה תצערני עד שאיקץ לגמרי שאוכל לכוין דעתי. טפי לא תצערן, ואם אקראם תיר ולא תיר הרי אני יוצא בה ידי חובתי, דקסבר דלא צריך כונה אלא פסוק ראשון. פרקדן, שוכב על גבו ופניו למעלה, ולא יקרא ק"ש שדרך עזות הוא. לייט אמאן דגני אפרקיד, שמא יתקשה איברו מתוך שנתו ונראה לרבים והוא דרך גנאי. ויש לפרש שמי ששוכב פרקדן הבגדים שמתכסה בהם נוגעין באברו ומביאין אותו לידי הרהור וקושי ומשום הכי לייט עליה, משום דאיסורא יש בו. מיגנא כי מצלי פורתא שפיר, כשהוא מוטה על צדו מעט שפיר דמי, דליכא גנאי, וליכא צד איסורא, שהרי אין הבגדים כל כך נוגעין בבשרו, שהירכים מגינים. אבל מקרא ק"ש אפילו מצלי נמי אסור, שמקבל עליו מלכות שמים דרך שררה וגאוה. דבעל בשר הוא, ואנוס היה בזה לפי שאבריו כבדים עליו.
<h2>דף יד.</h2>
ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל, שהוא חובה לכל אדם, ואפילו בלא מנין עשרה. והם כ"א יום בשנה כדאמרינן במס' ערכין [דף י, א]. והם ט' ימי החג וח' ימי חנוכה ושני ימים ראשונים של פסח ושני ימים של עצרת. חדלו לכם מן האדם, כשיש לכם להתעסק בכבוד המקום אל תכנסו בכבוד האדם. ודוקא במשכים לפתחו דאסיר דמשמע שעשאו אלוה, שקדם והלך לקראתו ואחר כך הלך לבית הכנסת להתפלל, אבל פגעו בדרך כאנוס הוא נחשב ומצי לשאול בשלומו, כדתנן, בפרקים שואל וכו', אלמא אע"פ שלא התפלל התרנו להפסיק כל שכן שנתיר להתחיל בשלומו כשפגעו בדרך. צדק, זהו תפלה שמצדקתו לבוראו והדר וישם פעמיו לדרכי חפציו.
<h2>דף יד:</h2>
גמרא. מעיד עדות שקר בעצמו, שמעשיו הפך קריאתו, שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים ובפיו ובשפתיו ואינו מקיים מצותו. וה"מ לק"ש, שזמנו קבוע עד ג' שעות, פן יעבור הזמן. אבל לתפלה, שזמנה מרובה עד ד' שעות או עד החצות לרבנן. מהדר אמיא, והוא הדין לתפלה אם הוא ירא שמא יעבור הזמן קודם שימצא מים.
<h2>דף טו.</h2>
מתני'. הקורא את שמע וכו' יצא, דמשמעות שמע לא בא אלא בכל לשון שאתה שומע, וזהו בכל לשון. ור' יוסי סבר משמעותו, השמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. קרא ולא דקדק באותיותיה, כלומר, שגימגם התיבות בשפתיו ולא יצאו מפורשין מפיו. ר' יוסי אומר יצא, כיון שהשמיעם לאזניו. דאע"ג דכתיב, ולמדתם, שתהא למודה תמה, למצוה הוא דקאמר אבל לא לעכב. ור' יהודה, סבירא ליה דלעכב בא. הקורא למפרע, שיקרא פסוק אחרון ראשון לא יצא, דכתיב, והיו בהויתן יהו, שיקראם כסדר שכתובין בתורה. קרא וטעה, שדלג ממנו פסוק אחד יחזור למקום שטעה. וקמ"ל דלא הויא קריאת הפסוקים שקרא בטעות נחשבת להפסק.
<h2>דף טז.</h2>
מתני'. האומנין קורין בראש האילן, אעפ"י שגם לק"ש צריך כונה, אינו דומה כוונתו לכוונת תפלה דהוא רחמים ותחנונים, לפיכך צריך שירדו למטה ויתפללו ולא חיישינן להפסד בעל הבית. גמרא. לפי שאין דעתו מיושבת עליו, אעפ"י שענפיהן מרובין, אבל גבי אומנים משום פסידא דבעל הבית שרינן להו מפני שטרחתן מרובה, כלומר, שיותר מדאי אדם טורח בנטיעתן ובקיומן ואם תצריכהו לירד ישברו הענפים והוא הפסד מרובה. יש מפרשים מפני שיש לה ענפים רבים וטורח גדול יש בירידתן ובעליתן. בם ולא בתפלה, כלומר, בק"ש אדם פוסק מפני היראה או מפני הכבוד, אבל בשמנה עשרה אינו חולק כבוד לרב. כשעושין בשכרן, שנוטלין שכר פעולתן לבד סעודתן צרי' למהר המלאכה ומתפלל מעין י"ח. אבל עושין בסעודתן, בשביל האכילה לבדה מתפללין י"ח שלמים דיש לו לבעל הבית למחול כיון שכל כך הזילו לו בשכרן ואין מרויחין עמו כל היום יותר מפרנסתן. או שהיה בעל הבית מסיב עמהם, מפני הכבוד שהבעל הבית עושה להם ואוכל עמהם ודאי פטרן ומחל להם הפסדן באריכות ברכת המזון בסדר המתוקן.
<h2>דף טז:</h2>
מתני'. חתן פטור וכו' אם לא עשה מעשה, כלומר אם לא בעל. לפי שהוא טריד בטרדא דמצוה והיא הבעילה ומתירא שמא יעשה כרות שפכה בבעילה ואינו יכול לכוין את לבו. ומעשה בר"ג וכו', שרצה להחמיר על עצמו. מתני'. רחץ לילה הראשון שמתה אשתו, וקברה בו ביום. ואעפ"י שאבל אסור ברחיצה רחץ, כדאמר איסטניס אני, והוא אדם מעונג ומפונק מאד, משום דקסבר אנינות לילה דרבנן, אעפ"י שהיה ליל יום המיתה וכתיבא אנינות באוריתא, דכתיב, לא אכלתי באוני ממנו, ופחות מיום אחד אינה אנינות דילפינן מואחריתה כיום מר, דקסבר ר"ג אין לילה של אחריו נוהג עם היום שהוא יום קבורה אלא מדרבנן הוא, כשאר ימי האבל וגבי איסטניס לא גזור רבנן. ופלוגתא דתנאי היא בזבחים [דף ק, ב] באנינות לילה, שהוא ליל יום שני לקבורה, אי דאורייתא ואי דרבנן. מת טבי עבדו, כשר היה ולכך צריך לכבדו כבן חורין. גמרא. פרט לעוסק במצוה, ואצטריך ובלכתך בדרך למפטר חתן שהוא פטור, דטריד טרדת מצוה אע"ג דלא קא עביד עכשיו מצוה. אין עומדים עליו בשורה, כשחוזרין מבית הקברות היו עושין שורה סביב האבל ומנחמין אותו ואין שורה פחותה מעשרה. ברכת אבלים, ברכת רחבה שמברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים ומברכין שם ברכת אבלים והוא מפורש בכתובות בפרק ראשון [דף ח, ב]. לאפליון בית קטן שלפני טרקלין הגדול. נכוים בפשרי, כלומר, סבור הייתי שתבינו דבר ברמז מעט שראיתם אותי סר מעליכם להכנס לאפליון. אבא פלוני ואמא פלונית, כעין שאנו קורין לאדם גדול מרי פלני ומרת פלנית, כך היו רגילין לומר אבא ואמא.
<h2>דף יז:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש, לפי שהוא טריד במחשבת קבורתו, והוי דומיא דחתן דפטור משום טרדא דמצוה. וחלופיהן, שכך דרך שמתחלפין לפי שהכל חפצין לזכות בו. שלפני וכו' את שהמטה צורך בהן, שעדין לא נתעסקו בו פטורין מק"ש. ואת שאין המטה צורך בהן, שכבר נתעסקו בו ואין דעתן עוד להתעסק בו, או כגון זקנים שאין הולכים עם המת אלא לכבוד לויה, חייבין בק"ש הואיל וק"ש דאוריתא. ועוד שהרי יכול אדם לקרותה מהלך ואין מתבטלין ממצותן. וכולן פטורין מן התפלה, חדא דמדרבנן היא, ועוד שיתבטלו ממצותן אם יעמדו. לשורה, שהיו מנחמין את האבל בהקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר. ואם [לאו] לא יתחילו שהרי צריכין הם לנחם האבל. הפנימין פטורין, שהן מדברין דברי תנחומים. והחיצונין, שאינם עומדין שם אלא לכבוד בעלמא. חייבין, בק"ש הואיל ומדאוריתא הוא ואם יקומו המנחמין עם האבל מאותה שורה יכולין אלו החיצונין לילך עמהם, מה שאין כן בתפלה, ולפיכך כולן פטורין מן התפלה. גמרא. מוטל לפניו אין, דנראה לועג לרש. שאין מוטל לפניו, כגון שהוא בבית אחר, חייב לקרא ק"ש. ורמנהי וכו', אוכל בבית אחר, אבל לא בפניו שנראה לועג לרש. ואינו מסב, כדרך המסובין בחשיבות על צדו השמאלית על מטה. ואינו מברך, ואינו צריך לברך, ברכת המוציא. ואינו מזמן, אינו צריך לברך ברכת זימון. ואין מברכין עליו, אינו צריך שיברכו לו אחרים ברכת הלחם. ואין מזמנים עליו, אין מצטרף עם שלשה לזימון, דהוא פטור משום דטריד טירדא דמצוה והאחרים חייבין מן התורה. ובשבת מסב, מפני כבוד השבת שרו ליה רבנן. וחייב בק"ש ובתפלה, משום דאין מועיל טרדתו למת כלום, שהרי אין יכול להתעסק בקבורתו בשבת, ואיבעי ליה לאבל ליתובי דעתיה כדאמרינן [לעיל דף יא, א] בטבעה ספינתו בים. תשמיש המטה איכא בנייהו, לר"ג חייב אבל בשבת, ולתנא קמא פטור מחמת עגמת נפש, והיא מצוה שבסתר. אבל בשאר מצוות הגלויות מחייבינן ליה לעשותן שלא יראה כמתאבל בשבת. כמוטל לפניו דמי, אעפ"י שהמת בבית אחר, ופטור מק"ש ומתפלה ומכל מצות האמורות בתורה משום דטריד טרדא דמצוה.
<h2>דף יח.</h2>
המשמר וכו', אעפ"י שאינו מתו, שאינו קרובו אלא ששומרו מן העכברים. פטור, משום דעוסק בדבר מצוה. ואם היו שנים זה משמר וזה קורא, שהרי המצוה יכולה להתקיים בלעדיו. ומשום טרדא ליכא למפטרא, דהא אינו מוטל עליו לקברו, משום לועג לרש, כלומר, שהמת פטור מן המצות, והוא דואג כשרואה שהאחרים עוסקים במצות והוא אינו יכול. מת תופס ד' אמות לטומאה, שכל מי שעומד בתוך ד' אמותיו טמא הוא ואסור לכהן לעמוד סביביו, והוא דליכא לא גדר ולא חריץ עמוק י' טפחים בינו ובין המת, שאם היה כן לא מטמא, כדחזינן [אהלות פ"ז, מ"ג] בנפתח אחד מהם הוא טמא וכלן טהורין, אעפ"י שהוא נוגע בכתלים. והוא טמא דקאמר מיירי שיש אוהל עליו, שאם אין אהל עליו אעפ"י שעומד לפני הפתח קרוב לי' טפחים טהור, וכמו כן אמרינן לענין ק"ש. אלא דבריו של מת, שבחיו או דברים שצריכים לקבורתו. לא נצרכא אפילו לדברי תורה אסור וכל שכן במלי דעלמא. מותר להניחו על גבי חמור, אעפ"י שהוא רוכב כנגד הספר תורה, אבל לא עליה. ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש, שסובר למה אגמול לו חסד, הלא אין בידו לשלם לי גמול. והמטים עקלקלותם וגו', בני אדם אשר בעקלקלותם המטים ארחות הצדיקים הנודעים יוליכם השם עם פועלי האון.
<h2>דף יט.</h2>
סמוך לק"ש, לפי שמבטל מן הקריאה. נשמטים אחד אחד, כלומר, לבית אחר וקורין כדאמרינן גבי המשמר את המת, שזה משמר וזה קורא. אין המת מוטל לפניהם, כלומר, שהמת בבית אחר לפיכך כל הקהל שאין טרודין בקבורתו, שהרי מוטל על קרוביו חייבין בק"ש ובתפלה.
<h2>דף יט:</h2>
את הפנים, חלל ההיקף והאבל יושב שם. מחמת כבוד, שלי לנחם. אין חכמה חשובה נגד מצות.
<h2>דף כ.</h2>
מתני'. נשים ועבדי' וקטני' פטורים מק"ש, שמצות עשה שהזמן גרמא היא וקיימא לן במס' (קידושין דף כט, א) דנשים פטורות מדאוריתא ממצות עשה שהזמן גרמא ומן התפלין דלילה ושבת לאו זמן תפלין. קטנים, אפילו קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי תמיד בבית כשמגיע זמן ק"ש בבקר. ולא בתפלין, משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן. וחייבין בתפלה, דתפלה רחמי נינהו ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ולחנוך הקטנים וזמן תפלה גדול מזמן ק"ש להרגילו בזה. ובמזוזה, דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא ובגמ' בעי ברכת המזון דאורייתא או דרבנן.
<h2>דף כ:</h2>
גמרא. והני נשי הואיל ואיתניהו בשמירה, שהרי הוקשה אישה לאיש לכל עונשין שבתורה, דכתיב, איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, דהיינו חייבי לאוין וחייבי כריתות ומיתות ב"ד. ולא אימעטו נשים אלא ממצות עשה שהזמן גרמא כדמוכח בקדושין [שם], מתפילין שהוקשו לתלמוד תורה, דכתיב ביה, לבניך, ולא לבנותיך.
מתני'. בעל קרי וכו', מתקנת עזרא ואילך, שתקן טבילה לבעלי קריין לעסוק בתורה כדאמרינן בבבא קמא בפרק מרובה [דף פב, ב]. מהרהר ק"ש בלבו, כשמגיע זמן ק"ש. ואינו מברך, אפילו בהרהור לא לפניה ולא לאחריה, כיון דברכות אינו חייב מדאורייתא לא אצריכהו רבנן. ועל המזון מברך לאחריו, דחיובא דאוריתא הוא. ואינו מברך לפניו, חיובא לאו דאוריתא הוא. ר' יהודה אומר מברך בין לפניהם בין לאחריהם, ופירשו בגמ' מאי מברך, מהרהר.
<h2>דף כא.</h2>
גמרא. קסבר ק"ש דרבנן, דקרא דבשכבך ובקומך על כל התורה נאמר, שאדם חייב לעסוק בהם בין ביום בין בלילה בין בבית ובין בדרך. אמת ויציב מן התורה, דכתיב ביה יציאת מצרים. ואע"ג דבק"ש נמי אית בה יציאת מצרים בפרשת ציצית, אכתי לא דמי דעיקר ק"ש הוא בלא פרשת ציצית, שהרי אינו נוהג בלילה, וק"ש נוהג בין ביום ובין בלילה. ור' אלעזר סבירא ליה דק"ש נמי דאוריתא.
אם יכול לחדש בתפלתו, דברים שצריכים לו, יתפלל ואם לאו אל יתפלל, דלעולם לא יוכל לכוין דעתו, כיון שכבר התפלל. ואע"ג דקיימא לן דמתפלל תפלת נדבה כמה פעמים ביום, כדברי ר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום, התם מיירי שיודע בעצמו שיתכוין בה דהא קים ליה שהוא מתאוה להתפלל, שאין אדם מכריחו, אבל רוצה להקריב עולת נדבה. אבל הכא אם לא היה מוצא ציבור מתפללין לא היה דעתו להתפלל וחיישינן שמא לא יתכוין בה.
<h2>דף כא:</h2>
בכל כחו, בכל כונתו. משום דברכו יי, בכונה שלימה. על שאנו מודים לך, כלומר, ונודה לך שם על זכות שאנו מודים לך לבדך ולא לאל אחר. אי נמי אנו מודים לך היום על שאנו מודים לבדך והבדלתנו מן התועים.
<h2>דף כב.</h2>
כתלתא סבי, דכלהו לקולא. כר' יאשיה בכלאים, דאמר במס' חולין [דף פב, ב] אינו לוקה על הכלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דכתיב, לא תזרע כרמך כלאים, כלומר, לא תזרע עם כרמך כלאים מלבד החרצן, דהיינו חטה ושעורה. כר' אלעאי בראשית הגז, דאמר אינו נוהג ראשית הגז אלא בארץ, דילפינן ראשית ראשית מתרומה.
<h2>דף כב:</h2>
מתני'. היה עומד בתפלה וכו' אלא יקצר, כל ברכה וברכה, שיאמר חתימתם לבדה, רפאנו ונרפא בא"י רופא חולי עמך ישראל. וכן בכולן. ירד לטבול, לפי שדרך כל נהר בירידה להכי נקט לשון ירידה ועליה. יתכסה במים, ומפרש בגמ' שצריך לעכור במים כדי שלא תהא לבו רואה את הערוה. במים הרעים ובמי משרה, לפי שיש להן ריח רע. ומקשי' בגמר' (כה:) כמה מיא רמי ואזיל כלומר, מי יוכל למצא מים רבים שיוכלו להעביר ריח רע של מקוה של מים רעים ומי משרה. ומתרץ חסורי מחסרא, והכי קתני, לא יתכסה במים רעים ולא במי משרה כלל, ומים רעים עד שיטיל לתוכן מים, כלומר, אם עומדים מי רגלים בכלי לא יקרא ק"ש בפניהם אם לא יטיל לתוכן מים. ובגמ' מפרש עד רביעית. וכמה ירחיק מהם, אלו הג' הנזכרים. ומן הצואה ד' אמות. ובגמ' מפרש שלא יועיל ההרחק ד' אמות אלא כשיניח הצואה לאחריו, אבל לפניו כמלא עיניו. גמרא. הא דאפשר, אם הבית ארוך שיש בו צואה במזרח חייב לילך לאורך הבית למערב עד שתעמוד הצואה אחריו. ואם אין בבית אלא ד' אמות מסתלקין לצדדין. ומצא צואה במקומו, באותו מקום שהתפלל. ממתין עד שיכלו המים, יש לפרש שיגמור כל צרכו ומרחיק אחר כן ד' אמות וחוזר ומתפלל. ויש לפרש שיכלו המים מן הקרקע, שיבלעו במקומן, שלא יהא טופח כדאמרינן לקמן, וחוזר ומתפלל. תפלתו תועבה, לפי שלא כיון בתפלתו. [ל' הרי"ף, ממכות טז:] מאן דשתי בקרנא דאומנא, הוא כלי שמקבלים בו דם הקזה. (כג.) אוחזן בבגדו בידו ונכנס, ושרינן ליה להכניסן שם כדי שישמרם שמירה מעולה. ביום, כשהוא חולצן בשביל בית הכסא.
<h2>דף כג.</h2>
גוללן כמין ספר, ברצועותיהן אבל לא מטריחינן ליה לשומן בכלי דהא דעתו ללבשן בצאתו משם. ובלילה, כשהוא בביתו על מנת להצניען עד הבקר. עושה להם כיס של טפח, דחללו טפח, דחשיב הכלי כאהל להפסיק בינם לבין הקרקע. לא שנו דבעי טפח אלא בכלי שהוא כליין, כיס העשוי לצרכן דכלים קרוב להם ובטל אצלן, הילכך בעינן דבר הניכר שיהא חוצץ בפניהם וזהו טפח, אבל בכלי שאינו כליין אפילו בפחות מטפח סגי. הואיל ושרו רבנן לא נטרח, לא אטריח תלמידי לשמרם.
<h2>דף כג:</h2>
לא יאחז תפלין בידו וכו', לפי שאין דעתו מיושבת עליו בתפלה, שהרי לבו טריד עליהם שלא יפול מידיו. ובית הכסא עראי איכא ניצוצות, ומצוה לשפשף הנצוצות שעל רגליו, כדי שלא יוציא לעז על בניו שהם ממזרים, וכיון שהוא משפשף ומלכלך ידו גנאי הוא ואסור לאחוז דבר קדושה בידו. [עי' רי"ף] מפשילו לאחריו ומתפלל, דכיון דאינו כבד כל כך יוכל לכוין בתפלתו. באי זו משאוי אמרו, שהן רוצצות ואסור, במשוי של ד' קבים. הר"ז לא יסלקם לצדדין, שגנאי הוא שישא במקום אחד דבר קדושה ודבר מאוס. חולץ תפליו ונכנס, שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפליו. וכן הדור לן, שיהו מזומנים לו ויחזור ויניחם בשעת ברכה.
[עי' רי"ף] האורג בגד למת, לעשות תכריכין אסור דקיימא לן דכל כלים שנגעו במת, שייחדום למת ונגעו בו אסורים בהנאה, דילפינן שם שם מעגלה ערופה, דכתיב במת, ותמת שם מרים, וכתיב בעגלה ערופה, אשר ערפו שם, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה, דהא כתיב בה כפרה כקדשים, דכתיב כפר לעמך ישראל. וסבירא ליה לאביי דאפילו בהזמנה לבדה בלא נגיעה, שחשב לעשות מהן תכריכין למת אסור. ורבא סבירא ליה דעד שיכרוך בו המת אינן אסורין בהנאה. וכמו כן לכל דבר קדושה כגון תפלין, דלדעת אביי אסור להשתמש דבר חול, ולרבא מותר עד שיזמינם ויעשה בהן מעשה שיניח תפלין בתוכן.
<h2>דף כד.</h2>
בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, משום בזיון. וההוא יומא יום טבילה הוה, שטבל במ' סאה משום קרויו, נמצא אפילו אשתו עמו מותר בשביל שישמרו בשמירה מעולה. וזאת השמירה היא שמירת עכברים וחלדות, לפי שהן קטנים ויכלו לגררם למקום אחר, מה שאין כן בספר תורה, לפיכך צריך שיעשו לו מחיצה עשרה. אשתו כיון דגופו היא, כלומר, שרגיל בה וליכא הרהור כולא האי. עד שיהיו שדים נכונו, דכיון שהיא כל כך גדולה אי אפשר דליכא הרהור. לבו רואה את הערוה אסור, לפיכך צריך שיכסה גם את לבו, ואם אינו יכול צריך שיוציא ראשו ועל לבו מבחוץ וחוצץ בטליתו, ואחר כך קורא ק"ש. אבל לתפלה לא סגי ליה בהכי עד שיכסה את לבו כדאמרינן לקמן, היתה לו טלית חגורה על מותניו קורא ק"ש ולתפלה עד שיכסה את לבו. שתלה תפליו, ביתד. דורשי רשומות, דורשי חומרות, דברי תורה המסותרות והמקושרות שבתורה. זה התולה תפלה, שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכתוב שיתלו חייו, כלומר, שלא יהיו מזונותיו מצויות לו כי אם בצער ובקושי. בכסתיה, בתוך התיק שלהן היו ותלה התיק, כלומר, הכיס שבו התפלין תלה ביתד. בין בקציצה, הוא דפוס הקלף שמונחין בתוכו פרשיות התפלין אותן של זרוע בבית אחד ואותן של ראש בד' בתים. ואפילו יניח הקציצה על הדף והרצועות יהיו תלויות בזיון הוא, אלא יכרוך רצועותיהן סביב הקציצה ואחר כך יכניסם בכיס או בכלי עץ. ואם ירצה לתלות הכיס או הכלי ביתד, ליכא בזיון לפי שהתפלין עומדין כספר תורה בארונו, ואעפ"י שהארון עומד באויר.
<h2>דף כד:</h2>
הרי זה מקטני אמונה, כאילו הוא סבור שאין הקב"ה שומע תפלת לחש. והמגביה קולו הרבה הרי זה מנביאי השקר, כדכתיב בנביאי אזבל ויקראו בקול גדול וכו'. גיהק ופיהק, לשון נוטריקון הם, גיהק — גיו הקים, אשטרילייר בל"ע. פיהק — פה הקים, בראלייד בל"ע. הרי זה מגסי הרוח, שאין אימת בוראו עליו. והמתעטש מלמטה, שהוא מפיח. ניכר שהוא עכרן. יש גורסין מכוער. מתעטש מלמעלה, אשטורנידור בלע"ז. באפרקסותו, סודר שבראשו, ושני ראשי הסודר תלוין לפניו. בסנטרו, שמניח ידו תחת זקנו וסומך בו לפי שהוא דרך חירות והנאה, וגאות הוא לעמוד כך עבד לפני רבו. וממתין עד שיכלה הרוח, ואומר רבון העולמים וכו'. יש מי שאומר שחוזר לראש תפלתו שהרי הפסיק בה. וי"א שאינו צריך לחזור, דלא חשיב הפסק, אלא כאחד מצרכי התפלה הוא, שמזכיר עניו ומרודו והצטרכו אליו. ומצינו כעין זה נזכר בברכת אשר יצר כשיצא מבית הכסא. ויש ספרים כתוב בהן, וחוזר למקום שפסק וכן עקר.
<h2>דף כה.</h2>
ולתפלה עד שיכסה את לבו, שדרך עזות הוא למי שמבקש רחמים והוא עומד ערום ממותניו ולמעלה. עמוד החוזר, הוא בגדולין. וסלון, הוא בקטנים. צואה על בשרו או ידו מטונפת מבית הכסא, יש שגורסין או ידו מונחת בבית הכסא. ודא ודא אחת היא, דלשתי הגירסות צריך לפרש שהצואה במקום שאין שולט בו העין, כגון שיש מחיצה לפניו וידיו לפנים בחורי מחיצה. וכן צואה על בשרו, כגון על כתפיו ואחורי גבו. דהא רב הונא לא פליגא אמתניתין, דתנן, כמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות, שאסור לראותה אבל היכא שאינו יכול לראותה אעפ"י שאינו מרחיק סבר ר' הונא דשרי.
שיש לו עקר, שהצואה מונחת שם ומסרחת. שאין לו עקר, כגון הפחת רוח. מקום שגבוה עשרה טפחים, מקום חלוק הוא בפני עצמו. ירחיק מלא עיניו, פירוש היכא דהוי הצואה לפניו ממש, אבל לאחריו או לצדדיו ימין ושמאל סגי בד' אמות. כל זמן שיש בתוכן שם עורות, אבל אין בהן עורות אין שם סרחון כל כך. ציפי דבי רב, מחצלות של בית המדרש. דהני גנו והני גרסי, ואעפ"י שיש דרך הישנים להפיח. ש"מ דריח רע שאין לו עקר מותר. אבל בדידיה לא, אלא עומד מלעסוק בתורה עד שיכלה הרוח. צואה עוברת, עוברת לפניו לפי שעה, גרף של רעי מותר לקרות ק"ש, ואין צריכין להפסיק. ופי חזיר וכו', דסתם פי חזיר צואה דבוקה בו, והוא עובר לפניו. ספק צואה בבית מותר, דסתם בית אין דרך להניח שם צואה. באשפה אסור, דמסתמא בודאי יש בה. שמטפיחין, שאם יגע בהן בידו יהיה בה לחלוחית. ואם לאו שרי, אעפ"י שיש לחלוחית בקרקע ונכר מקום השתן ומי רגלים, לא אסרה התורה אלא כנגד עמוד בלבד, דהיינו קלוח השתן משום דאז הוא מסריח יותר. ונפקא לן מקרא, דבקרא אחד כתיב, ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ובזה לא הצריך כסוי רק כשישתין לא יראה, לכך הצריכו לצאת חוץ למחנה. ובפסוק אחר כתוב, ויתד תהיה לך על אזניך והיה בשבתך חוץ ושבת וכסית את צאתך, לצואה הצריך כסוי לשתן לא הצריך כסוי. כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, כלומר, אפילו בזריקה אינה נפרכת, נמצא שהיא לחה מבפנים הרבה, אבל אם היתה נפרכת בזריקה יבשה היא נחשבת, אעפ"י שלא היתה נפרכת בגלילה שהיא בנחת. ואמרי לה כל זמן שגוללה, כלומר, כשגוללה בנחת ואינה נפרכת אסור, אעפ"י שהיתה נפרכת בזריקה אסור לעולם עד שתהיה יבשה כל כך שיתפרך אפילו בגלגול, דהאי ואמרי לה חומרא היא.
<h2>דף כה:</h2>
בעשישית, לאנטירנא בל"ע, כלומר, מחיצת זכוכית או קלף דק מפסקת בנתים ונראה כל מה שבתוכה. בכסוי תלה רחמנא, דכתיב, וכסית את צאתך, שלא יצא ממנו הריח הרע ובעשישית נמי אין יוצא ממנה הריח רע, אבל בערוה לא נאסר משום ריח רע אלא משום ראיה ובעשישית הא מתחזיא. וברוק עבה, כגון כיחו שהוא נחשב כעפר שאין הריח רע יוצא ממנו, אבל רוק אחר אינו מפסיק הריח רע, שאם היה מפסיקו לא היה נאסר מפני שנראית עדיין הצואה כדאמרינן בצואה בעשישית. לא שנא בתחילה, כלומר, שקודם שהשתין מים בכלי היה בכלי רביעית מים נקיים וכשמשתין עליהם איכא למימר ראשון ראשון בטל. אלא אפילו בסוף שהשליך על השתן רביעית, סגי בכך ומותר לקרא ק"ש כנגדו. בין לפני המטה, כלומר היכא דכד יתיב בדוכתיה שדו לקמיה וקא חזי ליה לגרף של רעי ועביט של מי רגלים, ולאחר המטה היכא דכד יתיב בדוכתיה שדו לאחוריה ולא קא חזו להו. קורא מיד, כלומר, בהרחקת ד' אמות, ותעמוד הצואה לצדדיו או על ימין או על שמאל, אבל לפניו ממש לא סגי בד' אמות אלא עד כמלא עיניו. עד שיניחם תחת המטה, שמכוסין הן נחשבין, אעפ"י שהמטה גבוה הרבה מהגרף והעביט. תניא בית שיש בו ספר תורה וכו', צ"ע למה הביא הרב זאת הבריתא, דהא פסק לעיל דמותר להניח תפליו תחת מראשותיו ואפילו אשתו עמו משום שמירה. ואם תאמר משום ס"ת נקט לה הא קא חזי דהוא מביא מימרא דר' יהושע דמצריך מחיצה עשרה אם אין לו בית אחר.
<h2>דף כו.</h2>
בית הכסא דפרסאי, בחפירה היו ופיהם ברחוק מהגומא והוא בשפוע והרעי מתגלגל ונופל לגומא.
מתני'. זב שראה קרי וכו', לענין טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין לעסוק בדברי תורה קאי ולשאר טמאים לא הצריך. וקאמר הכא דאם יש לו טומאה אחרת עם הקרי שאין יכולין לצאת ממנה בטבילה זו, כגון זב וזבה שהן טמאים טומאת שבעה אפילו הכי צריך לטבול לקרויו קודם שיעסוק בתורה. ונדה שפלטה שכבת זרע, הרי היא כבעל קרי. ומיירי שפלטה בתוך ג' ימים לתשמיש, דאי אחר כן לא מיטמיא, דשכבת זרע מסרחת היא ואינה ראויה להזריע. אבל לא נקט זבה שפלטה שכבת זרע דלא משכחת לה בהיתרא, דהא לא מיקריא זבה בפחות מג' ימים אחר ז' ימי הנדה. ור' יהודה פוטר, דקסבר משום דאין טבילה זו מטהרתו מכל וכל. ומפרש בגמ' דהאי דאיצטריך למתני המשמשת וראתה נדה, לר' יהודה איצטריך, להודיעך דאפילו היכא דקדים הקרי והוא טמא סגי ליה בטבילה, אפילו הכי אתיא טומאת נדה ומפקעת טבילה דאין טבילה מועילה לדברי תורה, אלא המטהרת מכל וכל. אע"ג שבעבור טומאת זבין ונדות לא היו אסורין בדברי תורה, כדקאמרינן בגמ', אפילו הכי מעכבי הטבילה.
תפלת השחר עד חצות, דעד חצי היום אקרי בקר, כדאמרי' דתפלות כנגד תמידין תקנום, ותמיד של שחר קרב עד חצות אליבא דרבנן. ר' יהודה, סבירא ליה דתמיד של שחר נמי אינו קרב אלא עד ד' שעות, דלא מיקרי בקר אלא עד ד' שעות. תפלת המנחה עד הערב, עד חשיכה שהרי תמיד של בין הערבים אעפ"י שמצותו בששה ומחצה אם לא עשה קרב והולך עד הערב. ולר' יהודה אינו קרב אלא עד פלג המנחה, שהוא י"א שעות חסר רביע, דזהו פלג המנחה קטנה שהוא מט' שעות ומחצה. ומנחה גדולה נקראת משש ומחצה. ומפלג מנחה קטנה ולמעלה לילה מיקרי, ואסור לשחטו מכאן ואילך או לזרוק את דמו, ואינו כשר אלא להדליק את הנרות בהם שהם גמר עבודות היום. תפלת הערב אין לה קבע, מפרש בגמ' אין לה קבע, כלומר, שתפלת ערבית רשות היא, שאפילו מאן דסבירא ליה חובה משום דהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים אינם מעכבים את הקרבן, כיון שנזרק דמן ביום אעפ"י שנטמאו אימורין או שאבדו כשר הקרבן, כמו כן תפלת ערבית רשות היא. וליכא לפרש אין לה קבע אלא שכל הלילה כשר להתפלל אותה, דאם כן היה לו לומר תפילת הערב כל הלילה, כן מפרש בגמרא. גמרא. ורמנהי מצותה עד הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה, כלומר, מצות ק"ש לקרותה בהנץ החמה כדי שיוכל להתפלל תפלת השחר אחריה, דאי הוה מקדים ק"ש קודם הנץ החמה וקס"ד דדוקא סמוך להנץ החמה כדכתיב, ויראוך עם שמש, ואם לא עשה יקרא מעוות לא יוכל לתקון, ובמתני' קתני עד חצות. ומתרץ ההוא לותיקין, כלומר, הכי קאמר מי שרוצה להיות זריז במצות שיעשה המצוה תכף שיגיע זמנה, חייב לעשות כן. אבל לעולם זמנה היא עד חצות, דכל מי שמתפללה קודם חצות יהבי ליה משמיא שכר תפלה כזמנה. ואין שם משום עבר יומו בטל קרבנו, דהכי אמרי' [תמורה דף יד, א] לגבי קרבנות, זבח ונסכים דבר יום ביומו, מלמד שאם עבר יומו בטל קרבנו, ואינו מקריבו ביום אחר אם זמנו קבוע, כגון מוספי כל יום ויום.
<h2>דף כו:</h2>
מבדיל בראשונה, בפעם ראשונה מתפלל תפלה של עכשיו, לפיכך אומר בה הבדלה בחונן הדעת, והשניה שהיא בשביל תשלומי תפלת שבת, אינו מבדיל בה. שניה עלתה לו בשביל תפלת מוצאי שבת. ראשונה לא עלתה לו, שאינה כלום שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה של עכשיו זמנה. והשניה נמי לא עלתה לו לשל שבת, הואיל והבדיל בה גלה דעתו שאינה של שבת והיא תחשב לשל ערבית.
אבות תקנום, אברהם תיקן תפלת שחרית, שנאמר, וישכם אברהם בבקר, אין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל. יצחק תיקן תפלת מנחה, דכתיב, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, דכתיב, אשפוך לפניו שיחי. יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר, ויפגע במקום, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר, ואל תפגע בי. שהרי אברים ופדרים, אברים של עולות ופדרים של שאר קרבנות שנזרק דמן קודם שקיעת החמה קרבין כל הלילה, וכנגדן תקנו תפלת ערבית. מנחה גדולה, אם בא להקדים תמיד של בין הערבים אינו יכול להקדימו קודם שש שעות ומחצה דבין הערבים כתיב ביה, מכי ינטו צללי ערב, משהחמה נוטה למערב דהיינו משש ומחצה ולמעלה כדתנן בתמיד [דף נח, א] נשחט בשמנה ומחצה וקרב בט' ומחצה. והתם מפרש טעמא. פלג מנחה אחרונה, חלוק את שתי שעות ומחצה הנותרים ביום ותמצא פלג אחרון של מנחה, מי"א שעות חסר רביע ולמעלה.
עד ועד בכלל, כשאמר עד ד' שעות, והרביעית בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל, ואין זמן תפלת שחרית כי אם ג' שעות לבדן. אבל לרבנן לא בעי דפשיטא לן דרבנן סבירא להו עד ולא עד בכלל דכי אמרינן עד חצות או עד הערב, לא חצות ולא ערב בכלל, אבל בר' יהודה איכא לספוקי דשמא שעה רביעית בקר איקרי. [כז.] שקרב בד' שעות, נמצא דאכתי בקר הוא ותפלות כנגד תמידין תקנום. בבחירתא כותיה, והוא מסכת עדויות, שכל מה ששנוי בו הוא הלכה למעשה.
<h2>דף כז.</h2>
התם כדאמר ר' כהנא וכו', בתפלת השחר. דעביד כמר, כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד חשיכה יצא. ודעבד כר' יהודה, דאמר עד פלג המנחה האחרונה ולא יותר והתפלל תפלות ערבית מי"א שעות חסר רביע יצא ידי חובת תפלת ערבית. חוץ לד' אמות, של תפלה, כגון שיש בינו לבין הכותל ד' אמות או יותר ובא אחד ועבר סמוך לכתל לא עבד שום איסורא. כנגד רבו, אצל רבו ומראה כאילו הן שוין. אחורי רבו, נמי יוהרא הוא. והנותן שלום לרבו, כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר ליה שלום עליך רבי ומרי.
<h2>דף כז:</h2>
צלי של שבת בערב שבת, שהתפלל תפלת ערבית של שבת, שהיא ז' ברכות בערב שבת, כלומר, מי"א שעות חסר רביע ולמעלה, דקסבר הלכה כר' יהודה דלילה מקרי. ועשה זה בעבור דוחק שהיה לו לילך לדבר מצוה בתוך תחום שבת, או בעירוב בתוך שני תחומי שבת ולא יהיה לו פנאי להתפלל בליל שבת. וכן ר' אושעיא דצלי של מוצאי שבת בשבת. אומר קדושה על הכוס, כלומר, אם היה מותר לגמרי לומר קידוש מבעוד יום וכן הבדלה מבעוד יום, או לא. דשמא לא התירו חכמים כי אם לענין תפלה דרחמי, אבל קדוש היום דאוריתא לא שרינן ליה עד שתחשך, או דילמא לא שנא. תפלת ערבית רשות, כדפרישית במשנה.
<h2>דף כח.</h2>
מתפלל של מנחה ואחר כך של מוספין, דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, דהא שניהם שוות בזמן עד הערב אלא משום דתדיר הוא. שזו מצוה עוברת, דמוספין לר' יהודה מצוה עוברת היא דהא קאמר עד ז' שעות ומנחה אתחלתא בסוף ז' היא ואכתי זמנה (ב') [כ'] שעות. (ומרב) [אומר] נוגי ממועד וכו', מחמת שהעבירו מועדי התפלות והחגים יהיה נוגים ואסופים וכלים. ובצבור שנו, דכיון שהוא עומד בבית הכנסת ויקדים תפלתו לתפלת צבור ויעמוד בטל בעוד שהציבור מתפללין יביא עצמו לידי חשד וחלול השם.
<h2>דף כח:</h2>
מתני'. ר' נחוניא בן הקנה וכו' מה מקום לתפלה זו, מה טיבה של תפלה זו ומה היא. שלא יארע תקלה על ידי, שלא אכשל בדבר הלכה ובשום הוראה. וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי, שלא שמני מיושבי קרנות אלא מיושבי בית המדרש. קרנות, חנונים או עמי הארץ שעוסקין בדברי שיחה. גמרא. ואשמח בהם, כמו ואלעיג עליהם.
מתני'. רבן גמליאל אומר וכו' מעין י"ח, מפרש בגמ' הביננו, שמברך ג' לפניה, אבות וגבורות וקדושת השם, וג' לאחריה עבודה והודאה ושים שלום והביננו באמצע. אם שגורה תפלתו בפיו, שהוא בקיא בהן ובלא טורח יזדמן לו הלשון. יתפלל י"ח, לפי שהוא יכול לכוין בתפלתו. ואם לא יתפלל מעין י"ח, דטוב מעט בכונה מהרבה בלא כונה [מנחות דף קי, א]. העושה תפלתו קבע, מפרש בגמ' בשני פנים, אחת כל שתפלתו דומה עליו כמשוי והיינו לשון קבע, חוק קבוע עלי להתפלל, צריך אני לצאת ממנה בכל ענין שאוכל. אי נמי שאומרה שלא בלשון תחנונים, והיינו לשון קבע כיום זה, כן אתמול, כן מחר בלא כונה, אעפ"י שיש לאדם יום או יומים בשבת שאין לו טירדא כל כך והיה יכול לכוין כונה שלימה והוא אינו עושה. בכל פרשת העבור, מפרש בגמ' בשני פנים, אחת אפילו בשעה שאתה מלא עליהן עברה כאשה מעוברת, יהיו כל צרכיהן לפניך גלוים לרחם עליהם. והשנית, אפילו בשעה שעוברין ישראל על דברי תורה וגו'. ולשון פרשת העבור, ר"ל שהן פורשין לדבר עבירה.
גמרא. ברכת המינין ביבנה תקנוה. [כט.] לא שנו, הא דאמר ר' יהודה דמעלין אותו, לא שנו אלא דלא התחיל כלל בברכת המינים, דהיינו למשומדים אל תהי תקוה. מעין כל ברכה וברכה, אומר בקוצר, כגון אתה חונן לאדם דעת בא"י חונן הדעת, וכן מכולם, כלומר, כשחותם בכל אחת ואחת. ולשמואל דאמר הביננו אינו חותם כלל אלא חתימה אחת, מאתה חונן עד שומע תפלה, אלא שמזכיר ענין כל ברכה וברכה בקצרה. הביננו, כנגד אתה חונן. ומול את לבבנו, כנגד השיבנו. לסלוח לנו, כנגד סלח לנו. ולהיות גאולים, כנגד גאולה. רחיקי מכאוב, כנגד רפאנו. ודשננו בנאות ארצך, כנגד ברך עלינו. והנפוצים תקבץ, כנגד תקע בשופר. והתועים בדעתך ישפטו, כנגד השיבה שופטינו, שידון אותם ויורו אותם משפט צדק. ועל הרשעים תניף ידיך, כנגד למשומדים. וישמחו צדיקים בבנין עירך, כנגד בונה ירושלם. ובהצמחת קרן לדוד עבדך וכו', כנגד את צמח דוד. טרם נקרא ואתה תענה וכו', זה שומע תפלה. ה"מ בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך מסוכן.
<h2>דף כט:</h2>
ואם סיים חוזר לראש, לראש כל התפלה, ולא סגי ליה בהחזרה לאתה חונן, דמאי שנא לחזור אתה חונן יותר מאבות וגבורות, דהא טעה בג' אחרונות ואפילו הכי אין מחזירין אותו יותר מג' אחרונות, אלא ודאי חוזר לגמרי מי"י שפתי תפתח. אם עקר את רגליו, אעפ"י שרגיל לומר תחנונים כל ימות השנה אחר תפלתו עכשיו שגג ועקר את רגליו קודם שהתחילם ונזכר, חוזר לראש. ואם לא עקר את רגליו ואינו רגיל לומר אחר שים שלום, אלא יהיו לרצון אימרי פי בלבד, כמי שעקר את רגליו דמי וחוזר לראש. ואם רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, כגון אלהי נצור, או מלכנו אלהנו יחד שמך בעולמך, אעפ"י שסיים שים שלום, כמה דלא עקר את רגליו אעפ"י שהתחיל בתחנונים חוזר לעבודה משום של ר"ח ולשומע תפלה משום שאלה.
כל שתפלתו דומה עליו, מפורש בפירוש המשנה. ודעתן קצרה, ואינן יודעין לפרש צרכיהן. והטוב בעינך עשה, כאשר גלוי לפניך מה שצריך להם עשה בא"י שומע תפלה. לא תרתח ולא תחטא, לא תכעוס, שמתוך הכעס תבא לידי חטא. לא תרוי, ולא תשתכר ביין. המלך בקונך, טול רשות ממנו. משעה שיאחז בדרך, כלומר, שהחזיק בדרך. ועד כמה עד פרסה, כלומר, אם צריך לילך פרסה חייב להתפלל תפלת הדרך, אבל בפחות אינו חייב לפי שכל כך סמוך לעיר אינו סכנה. ויש מפרשים עד פרסה, אעפ"י שלא התפלל תפלת הדרך מיד שהחזיק בדרך, מצלי לה עד דמטי פרסה ומשם ואילך עבר זמנה ולא מתפלל לה. וכי הדר לביתיה בעי למהדר לצלויי, שהרי לא התפלל כלום מתפלת י"ח.
<h2>דף ל.</h2>
מתני'. היה רוכב על החמור ירד, לא סגי ליה שיעכב החמור מלילך עד שיגמור תפלתו, אלא ירד למטה ויתפלל, לפי שדרך גאות ושררה הוא שיתפלל כשהוא רוכב. ואם אינו יכול לירד, כלומר, שאין מי שיניח לו בהמתו וירד, יתפלל בכונה ברכוב משאינו רכוב. יחזיר את פניו, לרוח ששם בית המקדש. ואם אינו יכול להחזיר פניו, מפני שהחמור יהיו עסקיו רעים או שחבורתו אינה רוצה להמתינו. יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היה יושב בספינה או באסדא, אחת מהן ספינה גדולה והאחת קטנה. ודרך ספינה שרבים הולכין שם, ועוד שהיא הולכת ברוח ואין יכול לעכבה ולירד לפיכך יכוין את לבו כנגד קדשי הקדשים. גמרא. אחורי בית הכפורת, במערב העזרה היו י"א אמה בכותל בית קדשי הקדשים לכותל מערבי של עזרה והעומד שם מחזיר פניו לבית הכפורת במזרח.
מתני'. ר' אלעזר בן עזריה אומר אין תפלת וכו', לא תקנוה חכמים אלא בצבור. חבר עיר, חברת עיר, אבל לא ליחיד. כל מקום שיש וכו', בגמ' פריך היינו ת"ק ואליבא דר' אלעזר בן עזריה. ומתרץ יחיד שלא בחבר עיר, יחיד הדר בעיר שאין בה עשרה, איכא בינייהו, לת"ק אליבא דר' אלעזר דאמר לא תקנוה אלא בעשרה יחיד זה פטור. ולר' יהודה אין יחיד פטור אלא בעשרה לפי ששליח צבור פוטרו, אבל שלא בחבר עיר, שאין שם מי שפוטרו חייב היחיד להתפלל תפלת מוסף.
<h2>דף ל:</h2>
גמרא. חזי מאן גברא רבא קא מסהיד לה עליה, ר' יוחנן שהעיד לנו בודאי יפה דקדק שבשביל תפלת המוספין היתה. בצבור שאני, מפני טורח צבור, כלומר, ששליח צבור טעה ויהיה טורח צבור אם יחזור להתפלל, אבל יחיד חוזר. כמה ישהו בין תפלה לתפלה, מי שיש עליו לחזור להתפלל או משום דטעה או משום דמוספין, כמה ישהא בין זו לזו. שתתחונן, שתהא דעתו מיושבת עליו לערוך דבריו בלשון תחנה. שתתחולל דעתו, לשון חילוי, והיא היא אלא בלישנא דעלמא פליגי.
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, הכנעה. שוהין שעה אחת ומתפללין, במקום שבאו להתפלל, כדי שישכחו כל מה שעסקו בו היום ויוכלו לכוין את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, לא בתוך הברכה ולא בין ברכה לחברתה. ומוקים לה בגמ', כגון מלכי ישראל דליכא סכנה, אבל מלכי אומות העולם דאיכא סכנת נפשות פוסק. ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ומפרש בגמ' דוקא נחש, ואינו מוכן לישוך, אבל עקרב דבלא ספק ישכנו שהוא מועד לכך יפסיק ונוטלו או הורגו. גמרא. מנא הני מילי וכו', דבכובד ראש ובהכנעה חייב אדם לעמוד כשמתפלל, דכתיב, עבדו יי ביראה. מאי וגילו ברעדה, שהוא סוף זה הפסוק, במקום גילה, בשעה שיזדמנו לכם מעשיכם כחפצכם, הזכירו לבבכם דברי יראה ורעדה הרגילות לבא בעולם, כדי שלא ירגיל אותכם השחוק וקלות הראש לעבירה. לא סבר לה מר להאי קרא דכתיב בכל עצב יהיה מותר, כשאדם עומד בלב עצב ודואג יהיה לו תועלת בזה. אמר ליה תפלין קא מנחנא, איני שמח בחפצי גופי שמזדמנים לי כחפצי, אלא שנזדמנו לי חפצי שמים, שזה היום החילותי להניח תפלין והם עדות שממשלת קוני ושררותו עלי.
<h2>דף לא.</h2>
[הו' ברי"ף]. דקא גדיל כלילא לברתיה, שעושה לה עטרה מוזהבת. דומיא דכהן גדול בגברי קאמר, אבל באשה כדי שתמצא חן בעיני בעלה שרי. כאש בנעורת, לפי שהמענה הוא קצר מאוד מהזמר. ואם לא נוכל לבטל כל שני המנהגים הרעים האלה נבטל הקשה, ומבטלינן שלא תזמרנה הנשים וישתקו האנשים.
מתוך דין הלכה, כלומר, שרוצה להוציא דין אחר חדש מתוך עומק ההלכה ולהבין דבר מתוך דבר, ולכך אין לבו בטוח שלא יהרהר בתפלתו. אלא מתוך הלכה פסוקה, שאין בה מחלוקת. כי הא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאם רואות, בתוך י"א יום שבין זבה לנדה אפילו דאינה רואה כי אם טפת דם כחרדל ולא יותר, חוששות שמא הקבר היה פתוח זה ג' ימים, וזה ג' ימים בכל יום ראיתי, ולא הרגשתי מרוב קטנות הראיה. וכל אשה שתראה ג' ימים זה אחר זה בלא הפסק יום נקי ביניהם, בתוך אותן י"א יום, שהן אחר ז' ימי הנדה צריכה ז' נקיים. והחומרא היתה על מה שהן חוששות על מה שלא ידעו בבירור, כי די היה להן בשומרת יום כנגד יום. אך לא היתה החומרא עבור טפת דם, דהא תנן במס' נדה [דף מ, א], ומטמאין בכל שהו ואפילו כעין חרדל ובפחות מכאן, וכל שכן אם היתה הראיה מרובה שהיה להם לחוש שנפתח המעיין זה ג' ימים, והיו צריכות ז' נקיים מלבד אותו היום שפוסקת בו, כי זה משפט הזבה, מה שאין כן בנדה דאוריתא שאפילו תראה כל אותן ז' ימים זה אחר זה, אם תפסוק מן המנחה ולמעלה תטבול בליל יום ח' ותטהר לבעלה. ואם תשוב ותראה למחרת ביום ח' אסורה לבעלה כל אותו היום וגם יום המחרת, אם לא תראה כלל יום ט' תטבול בליל י' ותטהר לבעלה, וזו נקראת שומרת יום כנגד יום טמא, ודי לה בזה. ואם תשוב ותראה ביום עשירי תשמור כמו כן יום י"א, ואם לא תראה תטבול ותטהר לבעלה בליל יום י"ב. וכן המשפט עד סוף י"ח יום מתחלת נדותיה, שהם י"א יום בלא ז' ימי נדה. אבל אם תראה ג' ימים רצופין בתוך אלו י"א יום, כגון יום ח' וט' וי', או ט' וי' וי"א, או י' וי"א וי"ב, או י"א י"ב וי"ג, או י"ב י"ג י"ד, או י"ג י"ד ט"ו, או י"ד ט"ו י"ו, או ט"ו י"ו י"ז, או י"ו י"ז י"ח, תהיה זבה גמורה וצריכה ז' נקיים. ואם תראה י"ז וי"ח וי"ט, לא הוי זבה גמורה, שיום י"ט לא הצטרף לב' ימים הראשונים לה. לפי ששני ימים הראשונים היה די להם בשומרת יום כנגד יום, ויום י"ט הוא תחלת נדה וצריכה לעמוד ז' ימים באסור נדתה, בין תראה בין שלא תראה, וכן המשפט לעולם. וזה היה בדורות הראשונים, שהיו בקיאים בדמים איזה טמא ואיזה טהור, ולא היו יכולות לטעות בספירתן, לפי שיודעות מאיזה מתחילות ובאי זה גומרות. אבל בזמן הזה מימות ר' הקדוש כל הנשים טועות הן ואינן יודעות אם בימים הראוים לנדות הן יושבות, לפיכך צריכות לישב ז' נקיים בג' ימים שרואות מן התורה, ובראית טפה כחרדל, מחומרא שהחמירו על עצמן, שמא בשכבת זרע שפולטות בימי הטהרה סמוך לוסתן נבלע דם נדותן, ולא הרגישו מרוב קטנות הראיה. ואם אינן יכולות לתקן מה שעותו לסרכתן לחישותן מתקנות עצמן מהיום ההוא ואילך ושומרות ז' נקיים לפי שחוששות שמא הימים הראויים לזיבה שהן י"א יום הן יושבות.
ומכניסה בבית במוץ שלה, וקודם שיזרה אותה, שאין מתחייבת במעשר מן התורה אלא בראית פני הבית ומשנמרחה בכרי. אבל לפני מרוחה אין ראית פני הבית קובעתו, דגבי תרומה ומעשר כתיב דגן, ראשית דגנך, והוא המרוח, לפיכך כשמכניסה לבית קודם המרוח לא הוקבעה למעשר מן התורה, ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אבל אכילת עראי לא אסרו ומאכל בהמה עראי הוא, דתנן במס' פאה [פ"א מ"ו], מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עד שימרח, הילכך בהמתו אוכלת ופטורה אבל איהו אסור באכילת קבע. ובבבא מציעא [דף פח, א] מוכח דלכל מיני זרעים שבעולם לא מהני להו מירוחא בכרי לאיתסורי באכילת עראי עד שיראו פני הבית, אבל בדגן, בזיתים וענבים, דהינו דגן תרוש ויצהר, מיתסרי באכילת עראי אם ימרחם אפילו בשדה, ולפיכך היו מכניסים אותה במוץ שלה. אסור בהנאה ומועלין בו, ואע"ג דקיימא לן, אין מועלין בדמים וילפינן מקראי במס' יומא [דף נט, ב] ובשחיטת חולין [דף קיז, א], הני מילי כשנשחטו בעזרה, דאיכא למימר נתתיו לכם על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה, אבל בדם הקזה מועלין, כלומר, אם נהנה מביא קרבן מעילה. והנך הויין הלכות פסוקות שאין עליהם קושיות ותירוצין שיהא צריך להרהר בהן. כמתני', דתנן מתוך כובד ראש, ולא היו מדקדקין למצוא דבר הלכה פסוקה. ורב שימי בר אשי היה מחמיר יותר ועבוד כבריתא, שמדקדק גם בהלכה פסוקה. מתוך קלות ראש, חלוף כובד ראש. אלא מתוך שמחה, כגון דברי תנחומין של תורה, כגון סמוך גאולה ליציאת מצרים, או לתהילה לדוד שהוא שבח ותנחומין, כגון רצון יראיו יעשה וגו' שומר יי את כל אהביו, וכגון מקראות הסדורים בתפלת ערבית, כי לא יטוש וכיוצא בהן. או מתוך דבר הלכה פסוקה, כגון אותו של מעלה וכיוצא בהן.
תכין לבם, אם תכין לבם אז יקשיב אזניך. כשהיה מתפלל עם הצבור, לא היה מאריך בתפלתו אלא בענין שיצא ממנה ידי חובתו בכונה גמורה, ולא היה מאריך בתיבות אלא כדי הצורך, כדי שלא יהא טורח לצבור, שדרך שליח צבור להמתין למי שגדול בקהל. יכול משבא דניאל לגולה הוחלה, כלומר, הוחל לעשות זה, לפי שלא היה יכול להתפלל כל היום מפני טרדת המלכות אבל בהיות שלמד מהם בארץ ישראל, היו מתפללין כל היום. ת"ל כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנא, או יש לפרש הוחלה, כמו החלה בקמץ פתח חטף בחית, מלשון נחליתי ונדכיתי, ור"ל שתשש כחו ולא יכול להתפלל כל היום. ישאל אדם צרכיו. כלומר, יאמר כל בקשותיו וכל מה שצריך לו בלשון תחנונים תכף שיבא לבית הכנסת, ואחר כך יתפלל תפלתו הקבועה וזו היא שמנה עשרה. ור' יהושע סבר טוב לו שיתפלל תפלה הקבועה תחלה תכף שיבא לבית הכנסת ואחר כך ישאל צרכיו. וחכמים סברי טוב לו שיכניס צרכיו בתוך התפלה שקבעוה חכמים, כדי שיהא מקובל יותר.
<h2>דף לב:</h2>
שתהא תפלתו בלחש, כי הוא יודע תעלומות לב. מכאן שאסור לעמוד בתוך ד' אמות של תפלה, דייק מה"א היתירה הנכתבת בעמכה, כלומר, דהיינו ה' אמות. הא דאפשר מקצר, אם הקרון עומד לו מרחוק, שיכול לומר מכל ברכה חתימתה ברוך חונן הדעת, ברוך הרוצה בתשובה, וכן מכלם קודם שיגיע אליו הקרון, יעשה, ואם לא יוכל יפסיק לגמרי והולך למקום אחר וגומר תפלתו. לא שנו אלא נחש, שאינו מוכן לישוך. אבל עקרב, שמוכן לישוך ומועד הוא בכך, פוסק.
<h2>דף לג.</h2>
מתני'. מזכירין גבורות גשמים וכו', דהיינו משיב הרוח. וזה אינו לשון שאלה ובקשה, אלא מזכיר שבח ובקשה וגדולת הבורא בברכת תחיית המתים. ושואלים את הגשמים, היינו ותן טל ומטר, דזהו לשון בקשה. והבדלה בחונן הדעת, במוצאי שבת אתה חוננתנו. ולפיכך הותקנו באלו הברכות, לפי שהגשמים מחיים העולם תקנוה בברכת תחית המתים, ולפי שהגשמים צורך פרנסת העולם תקנוה בברכת פרנסה. ולפי שכל מי שמבדיל בין דבר לדבר ומבחין באלה מחמת חוזק הדעת, לפיכך תקנוה בברכת אתה חונן. בהודאה, בברכת הודאה במקום ועל ניסיך וטובותיך שבכל יום עמנו. ומן הטובות הגדולות שגמלנו יוצרנו הוא כשנתן לנו השבת ונתן לנו דעת להבדיל בין קודש לחול.
<h2>דף לג:</h2>
גמרא. מה קדושה וכו', שבתפלת ערבית אומר אתה קדשת ואעפ"כ מקדש על הכוס, אף באבדלתא שמבדיל בצלותא אתה חוננתנו ומבדיל נמי על הכוס. בעו מניה מרב ששת טעה בזה ובזה מהו, פירוש, טעה שלא הזכירו בתפלה וגם על הכוס לא הזכירו ושתה אותו, ואין לו אלא כוס אחד לא היום ולא למחר, מה יעשה. אמר ליה חוזר לראש, וחוזר ומתפלל, כדי שיאמר הבדלה בחונן הדעת. ולזה הפירוש תימה למה לא אמר יחזור ויתפלל, כי לא מצינו לשון חוזר לראש כי אם כשטעה ונזכר בתוך התפלה, או תכף שעקר את רגליו, כדאמרינן בתפלת השחר [דף כט, ב] גבי טעה ולא הזכיר ראש חודש בעבודה, ואמרינן אם סיים חוזר לראש ומוקמינן לה בשעקר את רגליו, אבל הכא שמיירי שנזכר בחצי הלילה, יחזור ויתפלל היה לו לומר. לפיכך נראה לפרש טעה בזו שלא אמרו בחונן הדעת, ואם היה נזכר באמצע התפלה, היה אומר הבדלה בהודאה דכדאי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. אך שכח גם בהודאה ונזכר בשים שלום, מה יעשה, אמר ליה חוזר לראש. י"ל חוזר לראש אתה חונן כיון שלא עקר את רגליו ולא סיים את תפלתו, וסגי ליה בהכי דהא עיקר הבדלה באתה חונן היא.
מתני'. האומר יברכוך טובים, כלומר, כטוב לב האדם באכילתו, דהיינו כשהוא שבע, כדכתיב, ונשבעה לחם ונהיה טובים. הרי זה דרך מינות, שאמר קרא כתיב, ואכלת ושבעת וברכת, אבל לא בכזית וכביצה. ומצוה לברך אפילו בכזית וכביצה. האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, פירוש, האומר בתפלתו רחום וחנון אתה, כי גם על קן צפור רחמת וצוית לשלוח האם. משתקין אותו, מפרש בגמ' לפיכך משתקין אותו בשמטיל קנאה במעשה בראשית, שאומר על אלו חס ועל שאר בריאותיו לא חס. עוד טעם אחד, שעושה מדותיו של הקב"ה רחמנות ואינן אלא גזירות, פירוש מדותיו, מצותיו. והוא לא לרחמים עשה אלא להטיל על ישראל חקי גזירותיו, להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזירת חקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולאומות העולם להשיב עליהם ולומר, מה צורך במצוה זו. והאומר על טוב יזכר שמך, על טוב שאתה עושה לנו יזכר שמך. מודים מודים משתקין אותו לפיכך משתקין אותו דמשמע שיש לו שתי רשויות.
גמרא. דאמר מילתא מילתא ותניא, כלומר, בין שיאמר שמע שמע ישראל בלא שום כפלה בעולם אלא לשמע לבדו. ובין שיאמר, שמע שמע ישראל ישראל, וכן כל הפסוקים משתקין אותו, שהרי מפסיק כל הענין. אבל כשאומר כל הפסוק כסדר וכפלו פעם שנית מגונה הוא, שיש לחשוד אותו על שלא כיון בו בתחלה חוזר אותה, אבל אין משתקין אותו, דנוח לו שיקרא מגונה משיעשה רשע שעה אחת לפני המקום, כלומר, שלא כיון בו.
<h2>דף לד.</h2>
מתני'. העובר לפני התיבה לא יענה וכו', אותו שליח צבור אין לו לענות אמן אחר כל ברכה וברכה מאותן ג' ברכות. מפני הטירוף, שלא תטרף דעתו ויטעה. לפי שהשליח צבור הוא צריך להתחיל הברכה השניה ולומר לפני הכוהנים כל תיבה ראשונה כדאמרינן במס' סוטה [דף לט, ב] ואם יענה אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה של אחריו. ואם אין שם כהן, אלא אותו שליח צבור. לא ישא כפיו, שמא לא יוכל לחזור לתפלתו לדעת לכוין בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור. ואם הבטחתו, כלומר אם בטוח הוא בעצמו שאין דעתו מטורפת בזו רשאי לעשות. העובר לפני התיבה וטעה וכו', וטעה שאינו יכול לזכור סוף הברכה בשום ענין. יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה, שאעפ"י שגנאי הוא לקבל גדולה ושררה תכף שיפתח אדם בה, כדאמרינן בגמ', ת"ר העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח אפילו הכי בזה הפרק אל יהא סרבן ונאה לו והדר.
מאין הוא מתחיל, כלומר, יתחיל באמצע הברכה שפסק זה או בתחלתה. וקאמר מתחלת הברכ' חייב לחזור. [ע' כ"ח ב'] עד שיראה איסר וכו', שכל החזה כנגד הלב כל כך יכפול רוב כריעותיו שאינו נראה אלא כאסר.
<h2>דף לד:</h2>
לשמאל דידך, דהיינו ימינו של הקב"ה שהוא עומד לפניו והוי שמאל האדם. מתני'. המתפלל וטעה סימן רע לו, שהמקום שונא אותו ואינו מקבל תפלתו. אמר להם אם שגורה תפלתי בפי, שהיה מזדמן לי הלשון כחפצי וכרצוני. יודע אני שמקובל הוא לפני המקום, אותו החולה שאני מתפלל בעבורו. ואם לא יודע אני שהוא מטורף ונמאס לפני המקום. גמרא. אם שגורה תפלתי, אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי, כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים. שהוא מטורף, החולה. לשון טורפין לו תפלתו בפניו, כלומר, התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ואינה מקובלת. אהייא, באי זה מקום הוא סימן רע לו. באבות, שהוא תחלת התפלה, רמז הוא שאין חפץ בה. בורא ניב שפתים, כשהניב ברוא באדם בכל צרכו אז מובטח לו על השלום.
<h2>דף לה.</h2>
כיצד מברכין על הפירות, משום דתנינן פרק קמא [דף יא, א], מקום שאמרו לקצר וכו', דהיינו בברכת הפירות וברכת המצות, לפיכך הוא שואל עתה איך סדר הברכות ואי זה מטבע שלהן שאם ישנה המטבע לא יצא ידי חובתו. על פירות האילן אומר פרי העץ חוץ מן היין, שמתוך חשיבותו קבע ברכה לעצמו. וכן בפת לפי גודל חשיבותו. בורא מיני דשאים, לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים, כגון קטניות. ור' יהודה בעי היכר ברכה בכל מין ומין, כדאמר טעם בגמ' [לקמן דף מ, א] דכתיב ברוך יי יום יום, וכי בלילה אין מברכין אותו, אלא כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. גמרא. תנו רבנן קדש הילולים וכו', הילולים שני הילולים, דהיינו לפניו ולאחריו.
<h2>דף לו.</h2>
שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ, כשאר פירות העץ. דאע"ג דאשתני לעלויא אכתי לא דמי לחמרא, דחמרא סעיד ומשמח ומשחא לא סעיד ומשמח. ודוקא וכו', ואפילו בורא פרי העץ לא מברכין עליה אלא היכא דחשש בגרונו ושתי ליה על ידי אנגרון, פירוש, מרק הירקות המבושלות דהוה ליה שמן עיקר, דיש לו רפואה ותעלה בשתיתו. ומברך על השמן ופטר האניגרון, אניגרון סמנין שיש רפואה לשמן מזה החולי. דתניא החושש בגרונו וכו', בשבת מיירי, משום דאיכא למיחש לשחיקת סממנים אי שרית ליה הכי להיות יוצק השמן בפני עצמו בפיו ובגרונו ואינו בולעו. אלא נותן שמן הרבה לתוך מרק הירקות, ואינו ניכר שיעשה לשם רפואה.
קמחא דשערי מברכין עליה שהכל, אפילו לר' יהודה. בקמחא דחיטי ב"פ האדמה משום דקשא לקוקני, דהיינו תולעים הנוצרים בבטן, אין דרך בני אדם לאוכלן, ואפילו הכי מברכין עליה משום דאית ליה הנאה מניה בשעת בליעה וסעיד ליה, מה שאין כן בשמן זית היכא דשתי ליה משתא, דאזוק מזיק ליה בלא שום תועלת. קורא, הם ענפים רכים של דקל כשענפיו גדלין לכל שנה ושנה, כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו הוא רך ובשניה מתקשה ונעשה עץ. ב"פ האדמה, דבתר השתא אזלינן. ושמואל אמר שהכל נהיה, דבתר בסוף אזלינן. ולא דומה לצנון דסופו להקשות ואפילו הכי קא מברכין ב"פ האדמה, דצנון עיקר נטיעתו למיכליא כשהוא רך, אבל עיקר נטיעת דקל לא נעשה לכך שיאכל אדם ענפיו, רק שיתקשו ויוציאו תמרים.
צלף של ערלה, מין עץ הוא וגדלין בו כמה מיני אכילה. תמרים בתוך העלין, שגדלין כעין תמרות בולטין בעלה כעלין של ערבה. ואביונות, הוא הפרי עצמו, קפריסין, הוא קלפה גדולה שסביבות הפרי, כעין קליפה גדלה סביב אגוזים דקים ולהכי זורק האביונות דמקרו פרי, ואוכל הקפריסין דלאו פרי הוא. ואיסור ערלה אינו חל על העלין ועל הלולבים אעפ"י שהן רכין, וכל שכן בעציו, אלא על הפרי, דכתיב, וערלתם ערלתו את פריו. ולא מברכין עליה בורא פרי העץ אלא פרי האדמה, דהא על פרי העץ נמי אם ברך ב"פ האדמה יצא, דהא אמת הוא זה, ולא גרעי מירקות, דשכיחי אינשי דאכלי להו.
<h2>דף לו:</h2>
פלפלא רטיבתא ב"פ האדמה, ולא ב"פ העץ, אע"פ שהוא הפרי עצמו, לפי שלא נטעוהו אדעתא שיאכלם רכים. וכשהן יבשים, לאו אוכלא הוא אלא למתוקי טעמי עבידי, וכן בזנגבילא. אבל שהכל לא מברכין לכתחילה, כדעבדינן בקורא, כיון דלא נטעי ליה אינשי אדעתא דקורא, משום שהפלפלי והזנגבילא פרי גמור הוא. חביץ קדרה, מין מאכל קפוי הוא, כעין חלב שחבצוהו בקיבה, כך עושין מאכל קפוי בקדרה. ובגמ' מפרש להו קמחא ודובשא ומשחא, וקרו ליה אדובשן. דייסא, חטין כתושות במכתש ויהבי ביה דובשא ועביד ליה בקדרה. שהכל, דדובשא עקר. בורא מיני מזונות, דסמידא עקר.
<h2>דף לז.</h2>
הכוסס את החטה, כל דבר שאכלו אדם חי כמו שהוא, נקרא כוסס. (ע"ב) ריהטא, הוא חביץ קדרה הנזכר למעלה [דף לו, ב]. בין דמפשא בה קמחא, כגון אותה של בני הכפרים, ובין דלא מפשי בה קמחא, דהיינו דבני כרכים ונותנין בה דבש הרבה. מברכין עליהן במ"מ. חביצא, מפררין בתוך האלפס לחם ומבשלין אותן בשמן, אפילו פרורין שאין בהן כזית, ואע"ג דאמרינן לקמן [דף לט, א] דבעינן שתכלה ברכה עם הפת, ה"מ בריפתא שצריכה לבצוע אותה אבל בפת הצנומה בקערה לא קפדינן בהא, ולא ישתנה ברכה שלו מהמוציא לבורא מיני מזונות, כיון דיש להם תוריתא דנהמא שלא יהיו מבושלין כל כך ומפוררין דקה מן הדקה שאין להם מראית לחם. ואם אין לו תוריתא דנהמא מברך עליהם במ"מ.
<h2>דף לז:</h2>
לחמא דהנדיקא, בצק שאופים בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או במי בצים ושמן. לחם העשוי לכותח, אין אופים אותו בתנור אלא בחמה. פטור מן החלה, דלא מקרי לחם מאחר שאיננו עשוי כשאר לחם. ואם עשאן כעכין, כשאר לחם בעריכה יפה ומקוטפת בגלוסקאות נאות, גלי דעתיה דללחם עשאה, לפיכך חייבת אעפ"י שאינו נאפה בתנור מקרי לחם.
<h2>דף לח.</h2>
האי כובא דארעא. עושין מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמין שעושין באלפס. מרתח גביל, נותן קמח בכלי ובוחשין בכף ושופכין על הכירה כשהיא נסוקת. מברך עליה במ"מ, ובסוף מעין ג'. ואי קבע סעודתיה עליה, שאינו אוכל לחם בכל אותו יום מברכין עליה המוציא וג' ברכות שלימות. לחם עוני קרינא ביה, דכן מנהג העניים לעשות, לפי שאין להם עצים מרובים. ותמרי דעבדינהו טרימא, ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי כדאמרינן גבי פרורין [דף לז, ב], והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. מברכין עליה ב"פ העץ מאי טעמא דבמלתיהו קיימי כדמעקרא. שתיתא, מאכל העשוי מקמח של קליות שנתייבשו בתנור בעודן בשבלים. עבה לאכילה עבידא במ"מ רכה שהכל, אע"ג דלרפואה עבידא כיון דאית ליה הנאה מיניה וסעיד.
<h2>דף לח:</h2>
אף ירקות שנשתנו על ידי האור, ואפילו הכי מברכין עליהו ב"פ האדמה דבמלתיהו קיימי. ואפילו בתומי וכרתי שדרכן לאוכלן כשהן חיים ולא מבושלין, אפילו הכי בעיניהו קיימי. וכל שכן אותן שאין דרך לאוכלן חיין אלא מבושלין, כגון סילקא והדומה להן דמברכין עליהו ב"פ האדמה כשהן מבושלין. ברקיק השרוי, פירוש, בפסח משום מצה. דליפתא במ"מ, משום דשדו ביה קמחא, וכל שיש בו מחמשת המינים מברך במ"מ.
<h2>דף לט:</h2>
שתכלה ברכה עם הפת, כשיגמור ברכת המוציא, בבת אחת יהיה עם חתיכת המוציא מן הלחם, כלומר, שלא יקדים החתיכה לברכה כדי שיעמוד לחם שלם כל זמן שמברך עליו.
פתיתין ושלמין, פתיתין הן ככרות שנאכל מהם קצתם והם מוכנות יותר לאכילה מן השלמות, שאין דרך העולם להתחיל לאכול השלם עד שיכלה הפרוסות, והמה חביבות יותר לבעל הבית, על כן חביב עדיף. אבל השלמים הם מובחרים לפי שיש בהן יותר משקולות של פת. ומשום הכי אמ"ר יצחק שלימה מצוה מן מובחר. מברך על הפרוסה של חטין, דחשוב עדיף, ובוצע על השלימה או משתיהן. ריפתא דערובא, שערבו מאתמול ערובי חצרות, או ערובי תחומים ומביאו אדם להם במוצאי שבת, או אפילו בשבת אליבא דהלכתא, דכיון שהותר למקצת שבת הותר לכל השבת. מברכין עליה המוציא דכיון דאיתעביד ביה מצוה אחת נעביד בה אחריתי.
<h2>דף מ.</h2>
טול ברוך, אם אמר הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו ואמר טול מפרוסת הברכה, אעפ"י שסח בנתים אין צריך לחזור ולברך. וכן בכסוי הדם. אבל הך שיחה צורך ברכה הוא ולא מפסקא. הביאו לפני מלח, נמי אין צריך לברך, שאף זו צריכה לברכה, שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם ובחבוב. גביל לתורי, גביל המורסן במים לצורך השוורים. שנאמר, ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת, וי"מ כשם שהקב"ה מזמן ומכין מזון הבהמות תחלה, דהיינו העשב, והדר מבשל אותו לצורך האדם, כמו כן צריך כל אחד בביתו לעשות. לית דין צריך בשש, עכוב כמו בושש משה, כלומר, פת נקיה היא זו ואינה צריכה לפתן.
מתני'. ברך על פירות האילן וכו' יצא, לפי שגם חיי האילן מן האדמה הוא. ועל פירות הארץ וכו' לא יצא, לפי ששקר הוא. ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא, לפי שהכל היה ונברא במאמרו. אעפ"י שלא נתקנה זאת הברכה אלא על דבר שאין מפורש וגלוי ממה הוא יוצא, כגון (מ:) הבשר והגבינה והדגים, וכן על דברים שאינן חשובין, כגון החומץ והנובלות, שהם תמרי דזיקי שהרוח הפילם לארץ קודם שנתבשלו. והגובאי זה הארבה. כל שהוא מין קללה, כגון חומץ וגובאי. ולדברי המפרש בגמ' שהנובלות הוא על בושלי כומרא, והם תמרים רעים שלעולם לא יתבשלו באילן אלא שאדם לוקט אותם וממלא מהן חביות ועל ידי שהם מתחממים הם ראוים קצת לאכילה, פליג ר' יהודה גם על נובלות, לומר, שאין צריכה כלל ברכה. גמרא. חוץ מן הפת ומן היין, שאם אמר שהכל נהיה בדברו לא יצא.
<h2>דף מ:</h2>
מתני'. היו לפניו מינים הרבה וכו', מינים הרבה מקצת ז' המינים כגון גפן ותאנה ורמון וזיתים ודבש, דהיינו דבש תמרים, ושאר מיני פירות העץ כגון שקדים ואגוזים, לדברי ר' יהודה מברך על מין שבעה ופוטר את האחרים, אעפ"י ששאר מינים חשובין וחביבים לפניו. וחכמים סבירא להו חביב עדיף.
<h2>דף מא.</h2>
גמרא. בשברכותיהם שוות, כגון אתרוג וזית דעל שניהם אומר ב"פ העץ. בשאין ברכותיהן שוות, כגון ירקות ופירות האילן. (ע"ב) זה שני לארץ, תמרים דכתיב ארץ זית שמן ודבש, דהינו דבש תמרים. ורמון הוא חמשי לארץ, דכתיב ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון. מאן יהיב לן נגרא דפרזלא, רגלים של ברזל שנוכל לעמוד כל היום וכל הלילה לשרת אותך וללמוד ממך, שדרכן היה ללמד מעומד.
<h2>דף מא:</h2>
הביאו לפניהם תאנים וענבים ורמונים בתוך הסעודה מברך לפניהם, דלא טפילה נינהו, דהא לא באו ללפת את הפת. ואין טעונים ברכה לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן. ורב ששת אמר מברך בין לפניהם בין לאחריהם, דלא פטרה ברכת המזון אלא מידי דזיין, והני לא זייני. אלא פת הבא בכסנין, פירוש, לאחר אכילה וגם ברכת המזון היו רגילין להביא כסנין, והן קליות, לפי שהן יפין ללב, כדאמרינן בעלמא [עירובין דף כט, ב], הני כסני מעלי ללבא. ומביאין עמהן פת שנלושה בתבלין, כעין אובליא"ש. ויש שעושין אותן כעין צפורין ועופות ואילנות, ואוכלין מהן דבר מועט. ומתוך שנותנין בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט, לא הטעינוה ברכה לאחריה מעין שלש, מידי דהוה אפת אורז ודוחן, כדאמרינן בפרקין דתחלה מיני מזונות ולבסוף לא כלום. פת פוטרת כל מיני מאכל, בין לפניהם בין לאחריהם. דברים הבאים מחמת סעודה, ללפת בהן את הפת. אין טעונין ברכה, דהוו להו טפלה. הילכך כל מידי בין בשר בין פירות שהביאו אותן ללפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון דיסא כרוב ותרדין שאינן ללפתן ובאין למזון ולשבוע. טעונין ברכה לפניהם, דלאו טפלה נינהו, ואינן בכלל לחם. ולא לאחריהם, דהני מזון נינהו וברכת המזון פוטרן.
לאחר הסעודה, דברים הרגילין לבא לאחר הסעודה, כגון פירות אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת ליפתן. טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דלאו טפלה הוא ואין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו. יין גורם ברכה לעצמו, בכמה מקומות הוא בא, כגון קדוש ואבדלתא, על כן הוא חשוב ולא פטר ליה פת.
<h2>דף מב.</h2>
ולא בריך לאחריו. אמר ר' נחמן עדין כפין הוא, כלומר, אלו לא תאכלו אלא לרעבון, ואכילה מרובה כזו לא נפטרה מברכה לאחריו אלא כיון שהאחרים קובעים אכילתן בכך טעון ברכת המזון ממש. לחמניות, אובליי"ש בלע"ז. גמר אסור מלאכול, עד שיברך ברכת המזון. וי"מ אסור בלא המוציא אבל אין צריך להמתין עד שיברך ברכת המזון. שלש תכיפות הן, ואסור לשוח בנתים.
מתני'. ברך על היין שלפני המזון וכו', דרך ארץ הוא שקודם שיסבו לסעוד סעודה גדולה שמביאין קודם ברכת המוציא פרפריות שהוא לפתן, כגון בשר ודגים וחגבים ויין, ואחר כך מביאין השולחן, ולאחר גמר הסעודה יושבין ושותין ואוכלין פרפרות, כגון כסני, קליות דמעלין ללבא, כדאמרינן בערובין [דף כט, ב] הני כסני מעלא ללבא ומבטלי מחשבתא והן נקראות יין ופרפרות שלאחר המזון, ושניהם קודם ברכת המזון. וקאמר, שכיון שברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, ואינו צריך לברך עליו. ובגמ' אמ' שכמו כן פטר יין שבתוך המזון, אעפ"י שיין שלפני המזון ושלאחר המזון הם לשתות, כלומר, להנאת שתייה ואותו שבתוך המזון הוא לשרות המאכל ולהשפילו ולהורידו לאסטומכא ולא להנאת שתיה. שתיה שיותר אדם צמא למים אחר אכילה, לפיכך פשיטא הוא שפוטר יין שלפני המזון יין שבתוך המזון. אבל בגמ' אבעיא ליה אם לא בא להם לפני המזון אלא עד תוך המזון וברך עליו מהו שיפטור יין שלאחר המזון, מי אמרינן דכיון שאותו של תוך המזון לשרות ואותו של אחר המזון לשתות לא פטר או דילמא לא שנא. ופליגי בה אמוראי, וק"ל דאינו פוטר. וכמו כן ברכת הפרפרת שלפני המזון פטר פרפרת שלאחר המזון, דהא דא ודא אחת היא. ברך על הפת, היכא דליכא פרפרת לפני הסעודה. פוטר את הפרפרת, שלאחר הסעודה אבל עדין לא ברכו ברכת המזון. ואעפ"י שאינו צורך סעודה למלוי הכרס אלא למגרר אכילה. וכל שכן מעשה קדרה, כגון חלקא טרגיס וכסני, שהוא לאכול למזון ממש. אבל פרפרת שלפני הסעודה אינה פוטרת את הפת, שהפת הוא עקר כל הסעודה ואין הטפל פוטר את העקר. ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה, ובגמ' [דף מב, ב] בעי אמאי פליג ארישא דקתני ברך על הפת פטר את הפרפרת וכל שכן מעשה קדרה ואתו ב"ש למימר, לא מבעיא פרפראות דלא פטרה להו אלא מעשה קדרה נמי לא פטרה. או דילמא אסופא פליגי, דקתני ברך על הפרפרות לא פטר את הפת, פת הוא דלא פטרה, הא מעשה קדרה פטרה, ואתו ב"ש למימר אפילו מעשה קדרה לא פטר ועלה בתיקו.
<h2>דף מב:</h2>
גמרא. לא שנו, דיין דלפני המזון פוטר את שלאחר המזון. אלא בשבתות וימים טובים, דדעתו לישב אחר המזון ולשתות וכי בריך ברישא אדעתא דהכא בריך. משום דזה לשרות, אותו של תוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא, ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט לשרות. וזה שלאחר המזון הוא לשתות והוא עיקר, ואין הטפל פוטר את העיקר.
מתני'. היו יושבין כל אחד ואחד וכו', היו יושבין בלא הזמנת מקום בדעת כולן, אלא שזה לקח פתו וככרו ורוצה לאכול וכשראהו חברו אמר גם אני אוכל. כל אחד ואחד מברך המוציא לעצמו ואין אחד פוטר את חברו. ונראה שכמו כן לא מצטרפין לברכת זימון עד שיסכימו לאכול ביחד. והלשון מוכיח, דתנן שלשה שאכלו כאחת וכו'. הסבו, על המטות כדרך כל סעודת קבע, אחד מברך המוציא ופוטר את כולן. וכמו כן מצטרפים בברכת זימון. ובגמ' בעי אם אמרו ניכול נהמא בדוכתי פלן, ולא הסבו שם על מטות, אי דמי להיו יושבין או להסבו. ופשיטא דכהסבו דמי. בא להם יין בתוך המזון וכו', אע"ג דהסבו כל אחד ואחד מברך לעצמו. ומפרש בגמ', לפי שאין בית הבליעה פנוי ואיך יענו אמן, דהא בעינן ימלא פי תהלתך. לאחר המזון אחד מברך לכלן, כלומר, שלא בא להם יין לפני המזון אלא לאחר המזון. ובלבד שהסבו, דאי לא הסבו מאי שנא ברכת היין מברכת הלחם. והוא אומר על המוגמר, ואותו האיש שברך בעבור כלן על היין שלאחר המזון, הוא מברך על המוגמר, להוציא כלן, דכיון דאתחיל בחדא עביד לאידך, ואע"ג דאיכא דעדיף מיניה, אעפ"י שאין דרך להביא המוגמר בתוך הסעודה אלא לאחר שנגמרה לגמרי הסעודה וברכו ברכת המזון, ושמא תאמר מילתא אחריתא היא אעפ"כ כיון שהתחיל בחדא ברכה יעשה האחרת.
<h2>דף מג.</h2>
גמרא. והוא אומר על המוגמר, שהיו רגילין להביא לפניהם אבק רוכלים על האש במחתות לריח טוב ומברכין עליו בורא עצי בשמים. ואעפ"י שאין מביאין אותו אלא לאחר הסעודה, לאחר ברכת המזון, ש"מ שאינו מצרכי הסעודה, אפילו הכי אותו שברך על היין שהתחיל בברכות אחרונות גומרן הוא. מכלל דליכא דעדיף מיניה, כלומר, הגדול שבכולן. מסייע לרב דאמר, כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה, דהיינו גדול. הוא מזומן לברכה, לברכת המזון ולכל הבא אחריו, כגון ברכת המוגמר. כן צריך לפרש לגירסא זו. אבל בכל ספרי צרפתים גרסינן, מדקאמר והוא מכלל דאיכא דעדיף מיניה, ואפילו הכי מכיון דאתחיל בחדא מצוה שבירך על היין שהביאו לאחר המזון, עביד נמי לאידך, דהיינו ברכת המוגמר. מסייע ליה לרב דאמר ר' חייא בר אשי אמר רב כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה, פירוש, לאותן החמשה היושבין סמוך לגדול שבהן, שהיה ראוי שהיה מתחיל הגדול לרחוץ קודם אותן החמשה הסמוכים לו, שכן דרך שאם הם מאה כלן נוטלין ידים תחלה קודם הגדול שבהם, חוץ מהחמשה הסמוכים לאותו הגדול, וכשמגיע לאותן החמשה נוטל ידיו הגדול, ואחר כך נוטלין אותן ד' הנשארים את ידיהם. וקמ"ל רב שאם טעה מוליך המים ולא חזר אצל הגדול, אלא כסדר הלך ונפל אותו החמישי בסמוך לגדול, הוא מברך ברכת המזון לפני הגדול שכיון שנתנו לו גדולה, כבר גילה דעתו שמחל על כבודו, כמו כן אמרינן שמחל על כבודו בברכת המוגמר, ומברך אותו האיש שברך ברכת המזון ברכת המוגמר. ואם לא היה במעמד כי אם ד' או ה' ראוי לגדול שיטול ידיו תחלה, והוא מברך. ואם יזדמן שנטל ידיו אחד מן האחרים הוא ראוי לברך אע"ג דאיכא רב מיניה. והטעם שכשהם ק' שנוטלים ידיהם כולם קודם הגדול, בעבור שלא יצטער הגדול שיעמוד בידים רחוצות ולא יוכל לברך עד שיטלו כלן. ועוד דבעינן תכף לנטילת ידים ברכה, אלא בעוד שהאחרים נוטלין ידיהם הוא יאכל פירות ומיני מגדים, אבל כשיגיעו לחמשה הנותרים יטול הוא ידיו תחלה מהם כדי שינגב ידיו ויתקין עצמו לברכה בעוד שהם נוטלים את ידיהם, ומיד מברך ברכת זימון. ונמצא שלא יצטערו יושבי המושב ההוא, שתכף שיגמרו מלרחוץ את ידיהם יברכו ברכת זימון. מאימתי מברך על הריח שבמוגמר משיעלה תמרתו, קיטור העשן שמתמר ועולה ביושר כמו דקל. מברכין עליהן בורא עצי בשמים, ואעפ"י שנשרף ואינו בעין אלא התימור עולה.
חוץ מן המוסק שהוא מן חיה, מן הרעי של חיה. יש מפרשים כמין חוטרת שיש לו בצוארו, וכשמתיבשת ונופלת לו בארץ והוא המוסק. משחא דאפרסמא, שלוקחין עץ האפרסמון ומטילין אותו לתוך זכוכית מלאה שמן וקולט השמן את הריח, ומביאין השמן בלא העץ להריח בו, ולפיכך אין ראוי לברך בו בורא עצי בשמים. וכן כשרתא, שקורין קושט. ומשחא כבישא, כמו כן שמן שהקושט ושאר עצי בשמים טמונים בו, והשמן מריח הקושט והבשמים שעומדים בתוכו, וכיון שעדין העצים בתוכו כשמביאין אותו על השולחן ראוי לברך עצי בשמים. (מג:) שמן זכינו לריחו ולסיכתו, כגון משחא כבישא, הילכך שמן עדיף. שמן ויין, שמן להריח בו, ויין לכוס של ברכה. מברך על השמן בורא שמן ערב. גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא מבושם לשוק, שאותן שחשודין להיותן נשכבין לזנות מבשמין עצמן כדי שיתאוו להם. קבע ליה עדנא, שקבע לו עת ללמדו בלילה. אפילו היא אשתו, שאין הכל מכירין אותו וחושדין אותו. בקדושא דבי שמשי, ששותה כוס של קדוש בשבת בלילה. והמפרש שנוטל מן היין של קדוש ומשים בין עיניו, הא לא אפשר, דהא אמרינן במס' שבת [דף קח, ב וצע"ש] דיין אפילו על גבי העין אסור.
<h2>דף מד.</h2>
מתני'. הביאו לו מליח, כגון זיתים מלוחים. ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת, לפי שלא בא הפת אלא ללפת כדי שלא יוכלו לאכול הרבה מן המליח. אכל תאנים וענבים וכו' ג' ברכות, אותן עצמן של לחם. וחכמים אומרים ברכה אחת, כלומר, ברכה אחת מעין ג' דהיינו על העץ ועל פרי העץ. אפילו אכל שלוק, כגון כרוב שלוק. והוא מזונו, כלומר, שהוא קובע סעודתו עליו ואינו רוצה לאכול דבר אחר, מברך עליו ג' ברכות. השותה מים לצמאו, מפרש בגמ' למעוטי מי שחנקו אומצה ואין מתכוין לשתות המים כי אם להעביר האוכל ולהורידו למטה. ודוקא מים שאין בו הנאה, אבל יין אעפ"י שאין כונתו לשתות הרי הוא נהנה, ואסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה.
גמרא. באוכלי פירות גינוסר. פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת, ודרכן למלוח אותן מרוב מתקן, או שמולח אותן במלח בעת האוכל ומביאין עמו פת כדי שלא ישבעו מהן ולא תגעל נפשן אותם מרוב מתיקותם. דחמשת המינים, כגון חטה ושעורה וכוסמת ושבולת שועל ושיפון, והן מבושלין בקדרה. הא לן והא להו, לדידן שאנו עומדין בבבל מברכין על הפירות, כלומר, פירות סתמא שגם על אותן שלנו מברכין מאחר דקא אכלינן להו, ולדידהו שעומדים בארץ ישראל מברכין על פירותיה של ארץ ישראל.
<h2>דף מה.</h2>
מה עמא דבר, היאך נוהגים והם נוהגים, בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וחסרונן, צרכי ספוקן. כל שיש בהם טעם יין, אפילו רמא תלתא ואתו תלתא, דאי רמא תלתא ואתו ד' לדברי הכל יין הוא.
שלשה שאכלו כאחת וכו', כלומר, שהסבו, או דאמרי ניכול נהמא בדוכתא פלן. חייבין לזמן, להזדמן יחד לצירוף ברכה ברבים דהיינו נברך. דמאי, הוא חטים של עם הארץ ולא ידעינן אם הרים מהם תרומה ומעשר ראשון ושני אם לא, אפילו הכי לא הוי מצוה הבאה בעבירה דהא רוב עמי הארץ מעשרים. ומעשר ראשון, שהוא של לוי וחייב ליטול ממנו מעשר מן המעשר ולתתו לכהן והיא נקראת תרומת מעשר. ומקשי' בגמ', פשיטא דמחייב דהא נעשה כהוגן, ומתרץ כגון שהקדימו בשבלין, שאמר הלוי לישראל תן לי עשרה עומרין מן המאה שלך ונתנן לו. ושמא תאמר הרי עשה שלא כהוגן שהיה ראוי שיתן מהמאה תחלה שנים בשביל תרומה גדולה לכהן וישארו לו צ"ח. ויקח מן הצ' ט'. ומן הח' יעשה מהן י' קטנים ויקח אחד ויתן הט' הגדולים עם זה העשירי הקטן ללוי, והוא לא עשה כן אלא נתן לו כל הי' גדולים, נמצא שמעורב בתוך אחד מן העומרים קצת מתרומה גדולה. ושמא תאמר מצוה הבאה בעבירה היא, קמ"ל דלא הוי כן, כיון שלא הוקבע לתרומה גדולה דאכתי לא אידגן ולא מקרי טבל. אבל אי הקדימו בכרי מיקרי טבל והוי מצוה הבאה בעבירה, ולא מצטרף לברכת זימון. ומעשר שני, שאסור לאוכלו מחוץ לירושלם עד שיפדנו, דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו', וכתיב וכי ירחק ממך המקום וצרת וכו'. וכן הקדש עד שיפדנו, ואם נפדו מותר לזמן. ומקשינן בגמ' פשיטא, ומתרץ שנתן את הקרן ולא נתן את החומש דכתיב ואם יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסיף עליו, וכן בהקדש, מהו דתימא שהחומש מעכב קמ"ל דלא מעכב. והשמש שאכל כזית, מקשינן בגמ' פשיטא ומתרץ מהו דתימא שמש לא קבע, פירוש אין לו קביעות לפי שהוא הולך ובא, קמ"ל דקבע. והכותי, מוקי בגמ' בכותי חבר וכישראל חשיב, דגירי אמת הן. אכל טבל, וכן כלם אין מזמנים עליהם, דהוי מצוה הבאה בעבירה. ומקשינן בגמ' למה לי למהדר הא מתני', דהא מרישא שמעינן לה, ומתרץ דהאי טבל לאו טבל טבול הוא מן התורה, אלא אפילו מדרבנן, כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב, ומעשר ראשון כגון שהקדימו בכרי. ומעשר שני והקדש שלא נפדו, שנפדו אך לא נפדו כהלכתן. מעשר שני, כגון שחללו על גבי אסימון, דהיינו דבר שאין בו צורה, ורחמנא אמר וצרת הכסף בידיך, כסף שיש בו צורת הכסף היוצא. והקדש, שחללו על קרקע ורחמנא אמר ונתן הכסף. והשמש שאכל פחות מכזית, היא משנה שאינה צריכה, אבל איידי דהדר לרובא לצורך הדר נמי הא. והנכרי, מקשינן בגמ' פשיטא, דהא לאו בר מצוה הוא, ומוקים לה בגר שמל ולא טבל ומהו דתימא גר חשוב הוא ומחייב במצות, קמ"ל דלא הוי גר עד שיטבול אחר שנמול. נשים ועבדים וקטנים וכו' אין מזמנים עליהם, [נשים ועבדים] דהא לאו בני חיובא נינהו, דהא ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואין להם חלק בארץ. קטנים דלאו בני דעת הם. ובגמ' אמרינן דאפילו למאן דאמר נשים בברכת המזון חייבות, אפילו הכי לא מזמנינן עליהו, כי היכי דלא ליתו לידי פריצות עם נשים, או עם עבדים לזכר. וכל שכן נשים עם עבדים דשטופים בזימה הם. עד כמה מזמנים, כמה יאכל עמהם ויתחייב בזימון, שיוכל גם הוא להוציאם ידי חובתם אם יתנו לו הכוס לברך.
גמרא. מנא הני מילי, דאמר קרא גדלו וכו', מדקאמר גדלו לשון צווי לשנים מכלל דג' הם, וקאמר שיצטרפו השנים עם השלשה. שלא יגביה קולו, דכתיב אתי.
<h2>דף מה:</h2>
עני אמן בכל ברכה וברכה הרי זה מגונה, לפי שהוא מפסיק בין ברכה הסמוכה לחברתה. (מו.) עד היכן ברכת זימון, שצריכין להיות ג' וכשהם ב' לא יאמרוה. וחוזר להא דאמרינן למעלה שאחד מפסיק לשנים ואחר שיזמנו יחזור לסעודתו ויגמור אותה, ולאחר מכן מאי זה מקום מתחיל.
מצוה ליחלק, שיברך כל אחד ואחד לעצמו, לא שיברך אחד וישתוק האחר וישמע הברכה דילמא יפטור עצמו מלברך כיון שאין בנוספין שום תועלת ותוספת לשם שמים. קורין לו ומזמנין עליו, אעפ"י שהוא רחוק מהן. והוא דקרי ועני, כלומר, שיכול לשמוע כשיאמר המברך נברך, יכול הוא לענות ברוך הוא שאכלנו משלו. אבל בעשרה שמזכירין אלהינו עד שיבא וישב עליהם. אחד מפסיק לשנים, אם גמרו השנים סעודתן ורוצים לזמן, דרך ארץ הוא שיהא היחיד מפסיק סעודתו עד שיזמנו, ואחר כך חוזר לסעודתו. ואין דרך ארץ ששנים יפסיקו בעבור האחד, אם יש לו לעשות דבר נחוץ, אלא ימתין אותן עד שיאכלו כולן או השני. אין זימון למפרע, שלא הותקן אלא לאומרו לפני ברכת המזון ולא לאחר סיום ג' ברכות. בא ומצאן, שלא אכל עמהן כלל.
<h2>דף מו:</h2>
פתח ואמר ברוך המלך החי וכו', ואין אומרים החי אלא בבית האבל, כן מפורש בירושלמי.
לא בדרכים, הולכי דרכים לאמור לגדול ממנו לך לפני. ולא בידים מזוהמות, בנטילת מים אחרונים, לפי שכל אלו מקום סכנה הם, וצער גדול לעמוד בידים מזוהמות. ומיירי בנטילת ידים שבין תבשיל לתבשיל שהיא רשות, כגון בשר ודגים, דאי במים אחרונים לגמרי הא אמרינן שהגדול נוטל ידיו תחלה לאותן חמשה הסמוכים לו כיון שהם חובה חולקין כבוד לרב ולגדול. שנים ממתינים זה לזה, כששותה האחד ודרך ארץ קמ"ל. עד שיכלה אמן מפי העונין, אמן אחר ברכת המוציא דאף ענית אמן מן הברכה, ואנן מצריכינן בפרק כיצד (לט.) צריך שתכלה ברכה עם הפת. מפי רוב העונין, ואעפ"י שיש קצת מן המסובין שמאריכין באמן יותר מדאי אין להמתין, לפי שלא כהוגן הם עושין.
<h2>דף מז.</h2>
אמן חטופה, שקורא האלף בחטף פתח, והיא צריכה לומר בקמץ גדול ויש לו להאריך בה. קטופה, שמחסר אות, קריאת הנון שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. יתומה, שלא שמע את הברכה, אלא שמע שעונין אמן ועונה עמהן. והא דאמרינן בהחליל [סוכה דף נא, ב] בדיוספלוס' של אלכסנדריא של מצרים, שהיו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן, אלמא לא שמעו את הברכה וקא ענו. לא קשיא, דהתם מידע ידעי שהן עונין על כל ברכה ועל אי זו ברכה, אלא שלא היו שומעין את הקול. ולדברי הירושלמי שמביא הרי"ף בזה, לא קשיא, דהתם כבר התפלל כל אחד ואחד בפני עצמו ויצאו ידי חובתן לפיכך אין אנו קפדים בענייתן אעפ"י שהיא יתומה. ולא יזרוק ברכה, שלא ימהר ברכה יותר מדאי דמחזי כדומה עליו כמשאוי. אי נמי מפרשי כי לאחר שהתפלל י"ח ברכות שלא יחזור ויזרוק הברכה מפיו עם השליח צבור, דהויא ליה ברכה לבטלה, שכבר התפלל.
<h2>דף מז:</h2>
[עי' רי"ף] אבל עכשיו גוים גמורים הם, ועושין יין נסך.
<h2>דף מח:</h2>
להוציא את הרבים ידי חובתן, שהוא רוצה לברך בעבור כלן. עד שיאכל כזית דגן, מכי אכל כזית דגן, מיהא מפיק. ואע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמרינן בפרק מי שמתו [דף כ, ב], כיון דמחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינא ביה ומוציא רבים ידי חובתן. וא"ת בקטן שהגיע לחנוך אמאי לא אמרינן הכי, ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, אלא על אביו מוטלת החובה לחנכו. ובה"ג פסיק דדוקא דאכלו אינך כזית או כביצה, אבל אם אכלו ושבעו לא מפיק. ואי אפשר להעמידה, דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו, ואפקינהו שמעון בן שטח. ואע"ג דלגרמיה עבד, טעמא משום דלא אכל כזית דגן הוא דלא הודו לו חכמים, הא אכל כזית שפיר עבד. כל שלא אמר ארץ חמדה טובה בברכת הארץ, דכתיב, על הארץ הטובה. נחום הזקן אומר צריך שיזכור בו תורה דכתיב, למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ, שבזכות התורה יורשין הארץ, גם בשכר ברית המילה. וצריכה להקדימו. שזו ניתנה בג' בריתות, נאמרה בסיני ונשנית באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב. וברית מילה ניתנה בי"ג בריתות, הם הכתובים בפרשת מילה כשנצטוה אברהם עליה. הודאה תחלה וסוף, נודה לך יי אלהינו, וסוף: על כלם יי אלהינו אנו מודים לך.
<h2>דף מט.</h2>
מקדש השבת ישראל וראשי חדשים, ש"מ דחותמים בשתים. והא ליכא למימר ישראל דמקדשי שבתא וראשי חדשים, חדא דהא מקדמינן השבת לישראל ולא אמרינן מקדש ישראל והשבת וראשי חדשים. ועוד דהא ישראל לא מקדשי השבת, דהא מקדשי וקיימא. אבל זמנים תלוין בב"ד להקדים ולאחר. וראשי חדשים נמי לעשותם מלאים או חסרים, מה שאין כן בשבת. ואם היה מטבע הברכה מקדש ישראל השבת וראשי חדשים הוה מוכחין מיניה שחותמין בשלש. חוץ מזו, אין חותמין בשתים חוץ מזו. ומאי שנא הכא חדא היא, אין כאן אלא ברכת מקדש, שמברך להקב"ה שמקדש את השבת וישראל והזמנים. אבל מושיע ובונה תרתי מיני נינהו ואין כוללים שני דברים בברכה אחת דלא הא בהא תליא. ובה"ג גריס הכא, חוץ מזו ומאי שנא הכא תרתי קדושי נינהו. ומודה רבי דחתמינן בשתים אבל בנחמא חדא מילתא היא ובחדא בעי למיחתם. ואינה נראית, דאם כן אית ליה לרבי שחותמין בשתים. והכי איבעי ליה למימר לעולם אית ליה לר' חותמין בשתים, והכא נמי היינו טעמא דהא בהא תליא. ועוד רבי כי אמרה לאו אנחמא אמרה. שצריכה שתי מלכויות, לבר מדידה חדא דידה וחדא דבונה ירושלם, שיאמר תתברך לעד אבינו מלכנו רוענו המלך הטוב והמטיב לכל. לבר מדידה, שפותח בא"י המלך. ואעפ"י שלא מצאנו בשום מקום לברכה הסמוכה לחברתה להשלים מלכות שהיה ראוי בה ולאומרו במקום אחר כמו שמצריך כאן. י"ל לפי שמצינו שלא נתקנו ברכת הזן וברכת הארץ ובונה ירושלם כלן בבת אחת, אלא כל ימי משה רבינו לא ברכו אלא ברכת הזן, ויהושע תקן ברכת הארץ ודוד ושלמה בונה ירושלם, לפיכך חלקו להם רז"ל כבוד להשלים מלכות לכל אחת ואחת. אי נמי משום דחזי להו לשלשתן מרבוי הכתוב, דכתיב, ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן, על הארץ ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלם, נמצא ששלשתן שוין כאחת, לפיכך הצריכו חכמים להשלים מלכות שלהם. אומר ברוך אשר נתן וכו', וצריך שיזכור בה הזכרת השם ומלכות. חוזר לראש, לתחילת ברכת המזון. ולית בה חתימה, דמטבע קצר הוא.
<h2>דף מט:</h2>
מתני'. כיצד מזמנין וכו' בשלשה והוא אומר ברכו, דהא אינם צריכים לו, שבלעדיו חייבין לזמן. אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, שוים הם לומר לבד ברכו אלהינו שאכלנו משלו. ובגמ' מקשינן, והא קתני סופה, במאה אומר כך ובאלף מוסיף ומוקי לה כתנאי דר' עקיבא ור' יוסי דפליגי בסופה דרישא, ר' עקיבא דאמר מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטים שוים הם. וסופה ר' יוסי דאמר לפי רוב הקהל מברכין ומוסיפין. גמרא. אל יוציא עצמו מן הכלל, אעפ"י שבארבעה הוא רשאי לומר לג' ברכו, טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מן המברכים. ובטובו חיינו הרי זה ת"ח, דמשמע ובטובו הגדול חיינו, שהוא משפיע לנו מברכותיו. אבל ומטובו חיינו משמע מקצת טובו, והוא ממעט בתגמוליו של מקום. נברך שאכלנו משלו הרי זה ת"ח, שהוא מברך להקב"ה על המים ומלח שאכל אע"ג דלא איקרו מזון.
<h2>דף נ.</h2>
מתני'. שלשה שאכלו כאחת, וכן ד' וכן ה', שאם זמנו הג' לעצמן הב' לא יוכלו לומר נברך ונתחייבו בו אבל נחלקין לשתי כתות שוות. עד עשרה, אבל עשרה לא דהא מחייבים לומר נברך אלהינו, וה' לא יוכלו לומר ונתחייבו לאומרו. עד שיהיו כ', ונחלקים לשתי כתות של עשרה עשרה.
גמרא. לא אמרן דמדקדקין בלמי שאכלנו משלו דאינו הגון דמשמע דמברך לבעל הבית. שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם, בכל חבורה וחבורה, ונתחייבו אלו בזימון, ועמד אחד מכל חבורה, ונצטרפו ג' לחבורה אחת. חייבין לזמן, ואינן רשאין ליחלק, שכבר הוקבעו, ואפילו לא אכלו אלו הג' משנצטרפו יחד, שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים.
מתני', אין מברכין על היין, ב"פ הגפן. עד שיתן לתוכו מים, דאז הוא מועיל ומשמח ומיטיב, אבל קודם לכן מברכין עליו ב"פ העץ דלא אשתני לעלוייא דהא אין ראוי לשתיה, לפי שהיה יינן חזק שהוא מקבל ג' חלקים כמהו מים. וחכמים אומרים מברכים עליו ב"פ הגפן בכל ענין.
<h2>דף נ:</h2>
ולא אמרן אלא דלא הקדימו, הנך חבורות שפרשו אלו מהן. ואזמון עליהו, דהני, אעפ"י שהיו יכולין לעשות, כגון אם היו ד' בכל חבורה ונשאר בכל אחת כדי זימון, והפורשים הללו היו צריכין לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתן. דכיון שלא בירכו הראשונים ואכתי היו יכולין לחזור לחברותן ולברך, מברכין ברכת המזון אלו הפורשים במקום שנזכרים כב"ה דאמרי במי ששכח ונזכר ולא בירך, דאמרי ב"ה יברך במקום שנזכר. אבל אזמין עלייהו, כבר פרח זימון מינייהו, שהרי נשאר כל אחד ואחד יחידים שאין יכולין להצטרף עם חבורתן הראשונה ואינן יכולין להצטרף זה עם זה.
מתני'. שתי חבורות שהיו אוכלות וכו', אחד בחדר ואחד בבית החיצון ומקצת מאלו חיצונים רואין קצת מן הפנימים. הרי אלו מצטרפים לזימון, לומר נברך אלהינו, ואי לא לא מצטרפים אעפ"י ששומעין אלו קולן של אלו. גמרא. אם יש שמש ביניהם שמשמש לשתיהן. השמש מצרפן, אעפ"י שאין אלו רואין את אלו ואעפ"י שאין השמש אוכל עמהן, לא עם זה ולא עם זה, שאם היה אוכל עם כל אחת מן החבורות אפילו מעט בזה ומעט בזה, אפילו לא היה שמש מצטרפין דהא מקצת מאלו רואין את אלו. וי"ל דאי לא היה משמש לא היה מצטרפן לפי שבעוד שהוא בבית החיצון אינו רואה כלל אותן שבפנים החדר.
גמרא. אין מעבירין כוס מלא על הפת, שלא ישפוך עליו ותהא הפת בזויה. ממשיכין יין בצנורות, משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפקר, לפי שמקבלין אותו בראש פי הצנור בכלי. בימות החמה, שאין טיט בדרכים. אבל לא גלוסקאות, שאף בימות החמה הן נמאסות בזריקתן. בולע, בלא ברכה. פולטן, ומברך וחוזר ואוכלן. משקין, בלען שאי אפשר לסלקן לצד אחד מלוגמיו ולברך, ולא לפלטן שמפסידין. פולטן במידי דלא מאיס, במה שכשנתנו בפיו אינו נמאס אלא יכול לחזור ולאכלו.
<h2>דף נא.</h2>
עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, ברכת המזון. הדחה ושטיפה, הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. נתנו חי בכוס, עד שיסיים ברכת הארץ ולאחר כן מזגו במים, דהא אמרינן לעיל דמודים חכמים בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים. וי"מ חי, שלא יהיה כוס של ברכה שבור וחסר, דהא אשכחן לשון מיתה בכלים כדאמרינן בבא קמא [נד, ב], יצאו כלים ששבירתן זו היא מיתתן, וכשהוא שלם נקרא חי. וי"מ חי פרס"ק בלע"ז, להביאו מן החבית סמוך לברכה, כדי שלא יפיג טעמו בעכוב הכלי, אלא תכף להוצאתו מן החבית ימזגנו ויברך עליו.
בתלמידים, תלמידיו סובבים אותו כשהוא מברך. בנטלי, בכוסות סביביו. מעטף ויתיב, בטליתו ראשו וכל גופו לכבוד הזכרת השם שמזכיר. אנן עבדינן לחומרא, שאסור לסייע בשמאל. כוס ישועות אשא, ואין נשיאות בפחות מטפח. אין משיחין על הכוס של ברכה, משאחזו עד שיברך. כוס שני, שהוא זוגות והעומד משולחנו ושתה זוגות נזוק על ידי שדים כדאמר בפסחים. כפלים, זוגות. הכון, לקראתו בדברים נאים ונכונים ולא בדברי פורענות. אבל כשהוא מהלך, בבית ולא ישב די לו שיעמוד ולא ילך. ואם אכל עומד צריך שישב על הקרקע בשעת ברכה. ואם אכל מסב, במטה דרך הסבה. אסור לו לברך דרך הסבה, [דהא] דרך שררה וגאוה הוא, אלא יזקוף עצמו ביראה ויברך. והלכתא בכלהו, אפילו אכל מהלך צריך שישב ויברך. והאי מהלך לאו בדברים קאמר דלא עדיף מק"ש דסגי ליה בעמידה אלא מהלך בבית מפנה לפנה מחמת טרדתו.
<h2>דף נא:</h2>
אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה, שנחלקו בהלכות סעודה. מברך על היום, קדוש היום בערבי שבתות וימים טובים ואח"כ ב"פ הגפן. גמרא. ת"ר אלו דברים וכו' שהיום גורם ליין שיבא, כוס זה לא בא אלא לכבוד היום, שהרי אין דרך כן בימות החול ולכך צריך להקדים הקדוש. ועוד טעם אחר, וכבר קדש היום משקבלו עליו, או מצאת הכוכבים. ועדין יין לא בא, לשולחן וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה. וב"ה אומרים מברך וכו' שהיין גורם לקדושה שתאמר, שאם לא היה לו יין לא היה מקדש על השכר או על המים, נמצא שהיין עיקר. ואם תאמר הלא היה מקדש על הפת כדאמרינן בגמ' [פסחים דף קו, ב] זימנין דהוה חביבא ליה חמרא מקדש אחמרא וזימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא. הא לא קשיא לפי שהפת במקום יין קאי, וכמו כן היו חולקין בו ב"ש וב"ה אם יברך המוציא קודם קדוש היום, אם לא. דבר אחר ברכת וכו', כשם שאמרו ב"ש שני טעמים לדבריהם כמו כן נתנו ב"ה לדבריהם. ברכת היין תדירה, שהיא נוהגת בכל עת שישתה, מה שאין כן בקדוש, ותדיר קודם, נפקא לן במסכת זבחים [דף פט, א] מהאי קרא דכתוב במוספים מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה, מלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד הקריבו המוספים, וקא דרשינן אשר לעולת התמיד למה לי, אלא קרא יתירה הוא למילף דבשביל שהוא תמיד הקדימה הכתוב. ומכאן אתה דן לכל התדירין.
מתני'. נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, בכוס של קדוש מיירי. ויש מפרשים בכל יום ויום בכוס יין הבא לפני המזון, כדאמרינן בפרק כיצד [דף מג, א], הסבו ואעפ"י שנטל כל אחד ואחד ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו. וקאמרי ב"ש נוטלין ידים ואחר כך שותין אותו הכוס ואוכלין סעודתן באותה נטילה. ולב"ה אין נוטלין ידים עד שירצו להתחיל לברך המוציא. והבריתא של פרק כיצד אליבא דב"ה, ומפרש טעמיהו בגמ' דב"ש סברי שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחילה וידיו הם מסואבות, שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת המים ויחזרו ויטמאו את הכוס, וכל מה שישתה יהיה טמא, אבל אם לא היה מפני המשקה שאחורי הכוס, לא היה מיטמא הכוס מחמת הידים לפי שהידים שניות וכלי לא מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. אבל ממשקים טמאים מקבלין טומאה אעפ"י שאינן אלא ראשונים, אפילו הכי מטמאין את הכוס, שחכמים גזרו עליהן שיטמאו את הכלים משום גזירת משקים זב וזבה, כגון רוקו ומימי רגלים דהוא אב הטומאה ומטמאים אדם וכלים. לפיכך גזרו על המשקים שיטמאו אדם וכלים. והני משקים שאחורי הכוס נשארו בו כשנטל הכוס, שכן דרך העולם לרחוץ הכוס קודם שישתה אדם בו, לפיכך סברי ב"ש שירחוץ ידיו תחילה ויהיו ידיו טהורות. וסברי נמי ב"ש שצריך שיהיה הכוס טהור בין מתוכו בין מגבו ואם יהיה טמא מגבו ולא מתוכו, אפילו הכי אסור להשתמש בו, לפיכך כשנטל ידיו תחלה ליכא למיחש למידי. וב"ה סבירא להו שמותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין. ואם יטבול תחלה יטמאו משקין הנשארות על ידיו, שמא לא נגבו יפה מחמת הכוס. ואפילו יהיה נגוב ויחזרו ויטמאו את הידים וכל מה שיאכל יהיה טמא. לפיכך טוב לו שישתה כל צורכו קודם שיטול ידיו, וכשירצה לברך ברכת הלחם יטול ידיו ויהיה טהור כל מה שיאכל.
מתני'. ב"ש אומרים מכבדים את הבית וכו', מקום שאכלו שם, אם הסבו על גבי קרקע או אם הסבו על השולחן מכבדים אותו מקום משיורי אוכלים שנתפררו עליו. ואח"כ נוטלין לידים מים אחרונים, דסבירא להו לב"ש מותר להשתמש בשמש עם הארץ ולא ידע שאסור להפסיד את האוכלין, ויפלו מים אחרונים על חתיכות הלחם שנפלו שם, לפיכך מכבדים את הבית תחלה. וב"ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ואחר שהשמש חכם יגביה החתיכות הגדולות עד כזית מן הקרקע, ואם כן לא יהיה שם הפסד אוכלין כי הפרורין הפחותים מכזית מותר לאבדן ביד דלא חשיבי ולא מקרו אוכלין.
מתני'. ב"ש אומרים נר ומזון וכו', מיירי במי שהיה אוכל בשבת אחר מנחה קטנה וחשכה לו, ועדין לא גמר סעודתו ואין לו אלא כוס אחד, שאם היה לו שיעור שני כוסות יין היה מבדיל על אחד והשיעור השני היה מניח לברכת המזון. אבל השתא שאין לו אלא שיעור אחד אם יבדיל בו ויטעום ממנו לא ישאר לו שיעור לברכת המזון, ואנן סבירא לן דברכת המזון טעונה כוס. כיצד יעשה, יניח אותו עד שיגמור סעודתו ויברך עליו הבדלה וברכת המזון. דאע"ג דאמרינן [פסחים דף קז, א] אסור לטעום קודם שיבדיל, ה"מ למי שלא התחיל מבעוד יום, אבל מי שהתחיל מבעוד יום דברשות עבד לא מפסיק, והכי קבעינן בפסחים [דף קה, א] ואפילו לפרושי מפה לא מצריכינן ליה. אי נמי מיירי שגמר סעודתו וחשכה לו, ועדין לא בירך ברכת המזון ועומדות לפניו שתי מצות שטעונות כוס ואין לו אלא שיעור אחד, שאם היה בידו שיעור וחצי היה מבדיל עליו ומשליך בידיו או בכלי אחר אותו חצי שיעור וגמעו והשאר יניח לברכת המזון, אבל עתה שאין לו אלא שיעור אחד כיצד יעשה, יברך עליו הבדלה וברכת המזון וסודר עליו בזה הסדר, נר, דהיינו מאור האש. ואח"כ מזון ואח"כ בשמים ואח"כ הבדלה. והבדלה בסוף דאפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא להוי עליה כמשוי. ולב"ה מקדים בשמים למזון כדי שיהיו ביחד נר ובשמים ולהראות דהבדלה מאחרינן משום טעם דאמרינן, אע"ג שהיה מחויב בו תחלה משנתחייב בברכת המזון. אבל שאר הברכות שנוכל לעשותם דלא מחזי כמשוי מקדמינן להו והיינו נר ובשמים.
מתני'. ב"ש אומרים שברא מאורי האש, שצריכא למימר שברא שהוא לשון עבר אבל בורא לא, שהוא לשון עתיד. וכשאנו מברכין על האור במוצאי שבת, משום דאור במוצאי שבת איברי שנתן הקב"ה בינה באדם הראשון והביא שני רעפים והכה זה את זה ויצא מהן אש, דבליל שבת לא איצטריכא לנר משום כבוד שבת שמשה כל הלילה מאור השמש, כדאמרינן, ל"ו שעות שמשה האורה ושראה אדם הראשון שבמוצאי שבת חשכה לו והוא לא ראה חושך מימיו, שהרי נברא ביום ו' ושעה ט' וסרח ובעשירית נדון ונגרש מגן עדן, והיה סבור שמפני חטאו היה, עד שגלה לו השם כי כן יהיה תמיד הענן יכסנו ונתן לו עצה מאין יכול להוציא אורה. וסבר נמי שצריכה לומר מאור דחד נהורא איכא בנורא, דהיינו השלהבת. וב"ה סבירא להו דלשון בורא נמי עבר הוא, כדאשכחן יוצא אור ובורא חושך. וצריכא נמי שיאמר מאורי, דהרבה מאורות יש באש, שלהבת אדומה, לבנה, ירקרקת.
מתני'. אין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים וכו', מפרש בגמ' על הנר לא, משום שלא שבת ממלאכת אסור שבת, אלא עשה בו כל מלאכתו, או הובער בשבת. ובשמים של גויים נמי לא, דמיירי בהסבת גוים, דסתם קבוצם לע"ז והוו בשמים של ע"ז. וסופא דקתני ועל הבשמים של ע"ז, פירוש דרישא הוא, מה טעם אין מברכים על הבשמים של גוים מפני דסתם הסבתן לע"ז. ונר של מתים נמי, דלא איתעביד לאורה אלא לכבוד בעלמא. וכן בשמים של מתים דלעבורי ריחא עבידי. ונר ובשמים של ע"ז, דאסור למתהני מנה. ת"ר אור ששבת וכו', מאי לאו שבת, שלא שבת ממלאכת עבודה שנדלק בשבת. ת"ר ישראל שהדליק מגוי, משום שכבר הסתלק עמוד שנעשה בו האסור, שכן דרך הלהב לעלות ולהסתלק ולבא אחר תחתיו. וגוי מישראל מותר דמכוח היתירה קא אתי. אבל גוי מגוי אעפ"י שנסתלק עמוד הראשון, גזרה משום גוי ראשון ומשום עמוד ראשון.
מתני'. אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, שיהיו נהנין ממנו. ובגמרא מפרש דלא יאותו ממש, אלא כל שהנר קרוב לו כל כך שאם ירצה להשתמש בו יוכל להשתמש לאורו מברך עליו, אבל אם רחוק ממנו לא.
<h2>דף נג.</h2>
גמרא. אין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על האור ששבת, לפי שכל היום לא הותר לו לבשל בו כשאר ימים טובים, והיה עומד לפניו ולא היה יכול ליהנות ממנו. אבל אור שהוציאוהו במוצאי יום הכפורים מן העצים ומן האבנים למה יברך עליו, כי בזה האש לא היה יכול ליהנות בו שהרי שלא היה בעולם. אבל בשבת אע"ג דלא היה יכול ליהנות בו מברכין עליו משום דתחילת בריאתו היה במוצאי שבת, מה שאין כן במוצאי יום הכפורים.
לא קשיא הא לכתחלה הא לבסוף, להב הראשון היוצא מכבשן שעושין בו הסיד אין מברכין עליו, לפי שאיננו צלול אבל לבסוף הוא צלול ומברכין עליו. איכא אדם חשוב, לכבודו הדלקוה ולא לאורה נעשית. ליכא אדם חשוב, להאיר להם הדליקוה ומברכין עליו, מפני ביטול בית המדרש, שבזמן שאחד מברך לכלן הם צריכין לשתוק מגרסתן עד שיתכונו כלן וישמעו אליו ויענו אמן. לאדם המעטש, שרגילים לומר אסותא. כל מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאוהו במוצאי שבת לקבורה אין מברכין עליו, דלאו לאורה עבידי. והריח ריח וכו', דחנותו של בשם נמי לריחא עבידי, כי היכי דלורחא אינשי וניתי ונזבנו מיניה, כלומר האנשים שאינן יודעים שיש שם בשם וכשהריחו יקנו ממנו. היה בשוקי טבריא וכו', אינו מברך דלא נעשה להריח לאדם, אלא לגמר את הכלים. ובטבריא היו רגילין לגמר בערבי שבתות שהיו עניים. ובצפרי במוצאי שבתות שהיו עשירים ומגמרים כל השבת כולה בגדיהם.
<h2>דף נג:</h2>
מתני'. מי שאכל ושכח ולא בירך וכו', ולא ברך ברכת המזון. יחזור לאותו מקום שברך המוציא. וב"ה סוברים אע"ג דפת הוא מדברים שצריך לברך אחריהם במקומן וכן יין, ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד לא מטרחינן ליה לחזור אלא יברך במקומו שנזכר. ועד מתי יכול, עד שיתעכל המזון שבמעיו, אבל משנתעכל כבר איך יברך, הרי הוא רעב ותאב לאכול. ובגמרא מפרש שיעורא כל זמן שאינו רעב. בא להם יין בתוך המזון ואין להם אלא כוס אחד ב"ש וכו', ובגמ' פריך הכא משמע דסבירא להו ב"ש דברכה אחרונה אינה טעונה כוס, ולעיל אמרי נר ומזון בשמים והבדלה ש"מ דטעונה כוס. דאי אינה טעונה כוס יבדיל על אותו שיעור שיש לו ויברך ברכת המזון בלא יין. ומתרץ תרי תנאי ואליבא דב"ש. גמרא. הואיל ולהתלמד עשויין, ואין כוונתן לברך אלא ללמוד. מתני'. עונין אמן אחרי ישראל מברך וכו', אעפ"י שלא שמע מפיו אלא ב"פ הגפן או המוציא לחם מן הארץ ולא שמע הזכרת השם עונה אמן אחריו, בודאי לשם הקב"ה לבדו ברך מה שאין כן בכותי, דשמא הזכיר שם ע"ז. ובישראל נמי צריך שישמע סוף הברכה כי היכי דלא להוי אמן יתומה, ואין לו לסמוך על שאר העונין.
ואמצעיים רשות, כגון בין תבשיל לתבשיל, כגון בין דגים לבשר או בהפך רשות הם. אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, לפי שרוח רעה שורה עליהן. ואמרי לה אין נטלין על גבי קרקע ואיכא בנייהו קינסא, עצים. לתנא קמא לא סגי על גבי עצים אלא אם יפלו על כלי, וללשנא בתרא אינו קפיד כי אם על קרקע אבל גבי עצים מותר. אבל בין תבשיל לגבינה חובה, תבשיל שנתבשל בקדרה של בשר, אבל לא היה בזה התבשיל שום ממשות של בשר, לפיכך סגי ליה בהדחה וקנוח הפה כדאמרינן בחולין [דף קה, ב], שאם היה בו בשר שמא נשאר בו קצת ממנו ונשאר לו בשניו, והבשר שבין השנים איקרי בשר, דכתוב, הבשר עודנו בין שניהם. ואסור לאכול גבינה עד זמן סעודה אחרת, דמשם ואילך חשבינן ליה מעוכל אעפ"י שיש לו בין השנים. במקומן כולי עלמא לא פליגי דשרי, דהשתא כל גופו טובל בהן, ידיו לא כל שכן דהא לא בעי מים חיים, שלא יהיו מלוחין ולא פושרין אלא לזב בלבד, אבל לנדה וזבה וכל שאר טמאים לא. דהא תניא [זבים פ"ג מ"א] חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים, מה שאין כן בזבה. ומשנת ראש מסכת כלים [פ"א מ"ה], תנן, עשר טומאות פורשות מן האדם, מחוסר כפורים אסור בקודש ומותר בתרומה. ומעשר חזר להיות טבול יום, אסור בקדש ובתרומה ומותר במעשר. חזר להיות בעל קרי, אסור בשלשתן. חזר להיות בועל נדה, מטמא משכב ומושב וצריכה ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן. ראה שלש חייב בקרבן, מדקתני בזב טעון מים ולא תני בבועל נדה מכלל דבועל נדה לא צריכא מים חיים, ולא מצורע נמי. ולא הוצרך למתני טבילה בכל הטמאות הנזכרות אלא בזב, ללמדנו שהוא לבדו טעון מים חיים, בין זכר בין נקיבה. למשקל מיניה במנא כולי עלמא לא פליגי דאסור, אע"ג דבחמי האור לא שרי ר' יוחנן משום דחמימות שאינו בא לא על ידי מקרה כאלו הן צונן נחשבין, שאם יצטננו לא יהיו מוכרים שמעולם נתחממו. אבל חמי טבריא לעולם יהיה להם ריח גפרית אעפ"י שיצטננו. אין נטילת ידים לחולין, דהא אין שני עושה שלישי בחולין. כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים, דהא אמרינן [ידים פ"ג מ"ב] כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה. וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, היכא דשניהם סופרים. הכא נמי כיון דליכא זימון בפירות מצוה שיברך כל אחד ואחד לעצמו. וש"מ אין זימון לפירות, דאי יש זימון בודאי היו נותנין לו, כדי שיצטרף עמהן לברכת הזימון. קדוש ידים במקדש עד הפרק, הוא הפרק השני שבאמצע האצבעות, דכיון שנטילת ידים לחולין משום סרך של תרומה הוא די אם נטלה כמו שנוגע במאכל, דהיינו ראשי האצבעות. לתרומה עד הפרק, הוא הפרשה שלישית, והוא היד. קדוש ידים ורגלים, מן הכיור. עד הפרק, העליון מקום חבור היד והזרוע. עד לפרק בין לחולין בין לתרומה, כלומר דאפילו לחולין צריכה כל היד, דהיינו סוף האצבעות. אריתא דדלאי, שדרך הגנן כשדולה המים שופכן בראש השוקת ומשם בא לראש האחר, והשוקת נקובה ויורד ממנה לאמה העשויה בקרקע ומשם נכנס לערוגות הירקות. והרוחץ באותה האמה אינו מועיל לו, דלא אתו מכח גברא, שכבר פסק כח הגנן הדולה. אבל אי מקרב לגבי דולא, סמוך למקום ששופך הדלי דאתי מכח גברא, שכבר פסק כח הגנן הדולה, אבל אי מקרב לגבי דולה סמוך למקום שישפך הדלי, דאתי מכח גברא אשיעורא לא קפדינן, שאעפ"י שלא היה בכלי זה ששופך על ידיו חצי רביעית טהורות הידים. דתנן מי רביעיות וכו', והא לשני הרוחץ האחרון לא מצא בו רביעיות ואפילו הכי טהור. ולא היא, דלא דמי, דשאני התם דקאתי משירי טהרה, שמתחלה היה בו רביעית, אבל בכלי שמעולם לא היה בו רביעית שלם אין נוטלין ממנו לידים. מגופת החבית שתקנה, שחקקה ומקבלת רביעית כלי הוא. וכן חמת וכפישה שהם של עור, ודרכן להיות לקבלה. אבל שק וקופה, אינן נעשין לקבלת משקין אעפ"י שתקנו שמחזיקין רביעית, אינן נחשבין כלי. מהו למיכל במפה, אם לא רחץ ידיו מי גזרינן דילמא אתי למיגע בפת ממש. התירו במפה לאוכלי תרומה, דכהנים זריזים הם. לאוכלי טהרות, וישראלים הם. צריך נטילת ידים, אותו האוכל, שמא יגע באוכל, ותקנתא דתקינו רבנן ליטול ידים, על האוכל גזרו ולא על המאכיל, לפי שאינו נחשב אלא נגיעה ובנגיעת חולין לא גזרו רבנן. אל יתן פרוסה לשמש, לפי שהוא חשוד בכך שלא יטול מחמת רוב טרדתו לשמש בני הסעודה ויעבור על לפני עור לא תתן מכשול. ושמש מברך על כל כוס וכוס, לפי שהוא נמלך שכשנותנים לו לשתות פעם אחת סבור הוא שלא יתנו לו עוד. והוא דאיכא אדם חשוב, ומפחד בעל הבית שלא יחסר לו היין ונותנו בצמצום לשמשין, אבל ליכא אדם חשוב מספיק הוא מן היין לשמשיו כל צרכיו. ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, לפי שמצוי הלחם בכל מקום. ועוד שאין אדם יכול לחיות בלא שביעתו, מה שאין כן ביין דאפשר למשתי מים. שמא יארע דבר קלקלה, שיפול מידו הכוס על השלחן ותתקלקל הסעודה, לפי שיתיאש ממה שבידו מרוב טרדתו ותאבתו ליקח הפרוסה. מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, כדי שיהיו המים משופעין לצד זרועותיו. שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים, כדתנן במסכת ידים [פ"ב, מ"ג], שצריכה לשפוך מים על ידיו ב' פעמים, לפי שהראשונים מטהרים את הידים מלכלוך שבהם והשנים מטהרים את המים הטופחין על ידיו שנטמאו בתחלה מחמת הידים. ותנן [שם] הידים מטהרות עד הפרק, כלומר עד הפרק הוא שמועילין בו השנים לטהר הראשונים, אבל מהפרק ולמעלה לא יועילו לטהרם. על כן צריך להגביה את ידיו, שאם ישפילם כלפי קרקע שמא יצאו הראשונים חוץ לפרק ונטמאו ואלו השנים גם הם מטמאים אם יצאו חוץ לפרק. לפיכך צריך שיהיה זריז שלא ישליכם אלא מן הפרק ולמטה כלפי פרקי אצבעותיו. טמאו את הידים, לפיכך יגביהם וינגבם תחלה אצבעותיו עד הפרק, ואחר כך ינגב מה שחוץ לפרק ויזהר שלא יגע בו. ויש מי שכותב בזה הלשון ותנן הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק, כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהם להיות שניות ופוסלות את התרומה. ומטהרות בנטילה עד הפרק, שעד הפרק צריכה נטילה. נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו הראשונים היד טמאה, שהרי נטמאה תחלה מחמת היד והשניים לא טהרו את היוצאים, הילכך צריכה שישפיל ידיו למטה, כדי שתרד הזוהמה למטה ולא על זרועותיו. אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת, כלומר, אותה ששפשף נצוצות שנפלו על רגליו ונכנס, אבל לאחרת אין צריכה ליטול לפי ששימר אותה שמירה מעולה. אבל כשיצא לשוח עם חברו ונתעכב שם הרבה הסיח דעתו ולא שימר אותה כלל ונוטל שתי ידיו. לא יטול מבחוץ, שמא יחשדו אותו שלא נטל ידיו. אלא נוטל ידיו לפניהם, ולא די לו בזה כי שמא אחד מן החבורה עסק באכילה ולא ראה חזרתו וראה יציאתו וכשיתן אל לבו יחשדנו לפיכך צריך כשרוחץ יחזיר פניו לאורחין ולא לאחוריו שמא לא יראו. דאנינא אדעתיה, ולא יחשדוהו בזה, שלכל אדם יש לו איסטניסות לאכול בלא נטילת ידים.
<h2>דף נד.</h2>
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו', כגון הנך דקתני בגמרא, מעברות הים והירדן ונחל ארנון. הרואה מקום שנעקרה ע"ז וכו' מארצנו, ובגמרא מפרש ומשוי חלוק בין ארץ ישראל ובין חוץ לארץ. על הזיקין, מפרש בגמרא זיקין כוכבא דשביט, והוא כוכב הרץ ממקום למקום ונראה כשבט ארוך מאוד. מלא עולם, לפי שאלו נראין או נשמעין למרחוק. על ההרים וכו' ברוך עושה בראשית, ובגמרא [לקמן דף נט, א.] פריך אטו הנך דלעיל לאו מעשה בראשית נינהו. ומתרץ דעל הזיקין ועל הרעמים מברך תרתי, שכחו מלא עולם ועושה בראשית. אבל בהרים וגבעות עושה בראשית איכא כחו מלא עולם ליכא, שאינן נראין בכל העולם. בזמן שראוהו לפרקים, מפרש בגמרא [שם, ב] ל' יום. והוא הדין לכל הנך הנזכרים. ולפי שהוא חשוב וגדול מכלם קבע ליה ר' יהודה ברכה לעצמו. על הגשמים וכו' ועל השמועות רעות, דחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ומוכח מקרא לקמן [דף ס', א] בפרקין.
מתני'. חייב אדם לברך על וכו', בכל מדה ומדה, בין טוב ומטיב. לא יקל אדם את ראשו וכו', לא ינהג קלות ראש כנגד שער מזרח, שהוא חוץ להר הבית לפי שהוא נגד בית קדשי הקדשים מכוון, שיכול לראות בחומה הנמוכה אשר לרגלי הר הבית במזרח, לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה. שער מזרח, שער עזרת נשים, שער עזרת ישראל, פתחי האולם וההיכל ופתח בית קדשי הקדשים, בימי מקדש ראשון כשהיה בו אמה טרכסין. אבל לא בבית שני, לפי שהיה אמה טרכסין בשתי פרכות והיתה הפרוכת האחת פרוסה בדרום והשנית בצפון, וכהן גדול נכנס בחלל שבין שתי הפרכות עד שמגיע למקום הפתח הפתוח לדביר בית קדשי הקדשים. נמצא שלא היה מכוון פתח קדשי הקדשים כנגד שאר השערים. לא יכנס אדם וכו', באפונדתו, חגור חלול ונותן בו מעות. קפונדריא, מפרש בגמרא שהוא לשון נטריקון, אדמקפנא איעול אדרי בהא. כגון שיש בית הכנסת פתוח לשני דרכים אחד למזרח ואחד למערב, ואסור לאדם לומר למה אקיף ואסובב כל השכונה הזאת אכנס לבית הכנסת ואקצר את דרכי וזה אסור. מקל וחומר. והלא דברים ק"ו ומה מנעל שאין בו דרך בזיון אמרה תורה של נעליך מעל רגליך, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן. אי נמי קל וחומר, ומה שק שאינו מאוס לפני מלך בשר ודם אינון הגון, דכתוב, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, רקיקה שהיא מאוסה לפני המלך מלכי המלכים הקב"ה לא כל שכן.
גמרא. על ניסא דרבים מברכים על ניסא דיחיד לא מברכים, והא ההוא גברא וכו' הוא ובריה ובר בריה, עד סוף כל הדורות צריכים לברך אבל כולי עלמא לא. נחלי ארנון, עמק בין שני הרים גדולים, והיו ישראל צריכים לעבור באותה העמק, עשו אמוריים מערות בצדי ההרים ונחבאו שם ובא ענן הכבוד שהולך לפניהם והשפיל ההרים ונהרגו כל אותם האורבים. וחומת יריחו שנבלעה במקומה, לפי שלא אפשר אלא על ידי בליעה לפי שהיתה רחבה כגבהה, ולא היתה נפילתה נכרת, וזהו דכתוב תחתיה.
<h2>דף נד:</h2>
ארבעה צריכין להודות, לברך ברכת הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב. ובמושב זקנים, ואין זקן אלא מי שקנה חכמה [קידושין דף לב, ב] דלשון נוטריקון הוא, זה קנה חכמה, ומיעוט זקנים שנים. בריך רחמנא דיהבך לן וכו', וצריך לפרש שאמר בריך רחמנא יי אלהנא מלכא דעלמא, שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה. צריכים שמור, מן המזיקין. חולה, שהורע מזלו ואשה שילדה שהם בסכנה ודבר מועט יזיק להם, והשד מתגרה במי שרואה אותו נשפל. ומתקנא במי שהוא במעלה ובשמחה, כגון חתן וכלה ורוצה לערבב שמחתם.
<h2>דף נה.</h2>
ומנהיג עצמו ברבנות, מיוסף שמת לפני כל אחיו, שלא חיה אלא ק"י שנה ולוי אחיו קל"ה. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר, מקום יש בבבל שאין בהמה יוצאה משם אם אין נותנין עליה עפר המקום והוא סימן השמד, ומקללותיה של בבל היא. גוזר ומקיים, שאמר להשמידה וקיים. וי"מ שנוטלין ממנו עפר לטיט לבניני המקום וסוף סוף אותו מקום אין בו ישוב, לא זרע ולא נטיעה. אוכלסי ישראל, אין אוכלוסא פחותה מששים רבא. אומר ברוך חכם הרזים, היודע מה בלב כל אלו.
<h2>דף נח.</h2>
שאם יזכה, ויראה כבוד המלך משיח. יבחין, כי כבוד עוסקי מצות יותר ממה שהיה כבוד אומות העולם בתקפם. הרואה חברו וכו', חברו ששמח ונהנה מראייתו הרבה. מחיה המתים, לפי שהמת משתכח מן הלב לאחר י"ב חודש, שנאמר, נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. וסתם כלי לאחר י"ב חדשים משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר י"ב חודש, דתנן בפרק ואלו מציאות [ב"מ דף כח, א], מי שמצא כלי או שום אבדה חייב להכריז ג' רגלים פסח, שבועות וסוכות, אבל לא ד' לפי שכבר נתיאשו ממנה בעליה. כושי, שחור הרבה. גיחור, אדום הרבה. לוקן, לבן הרבה יותר מדאי. והננס, קצר הרבה. פתי ראש, ששערו כנמטאי שכל שערו דבוק זה לזה, פלטרודי בלע"ז. קפח, בטן גדול, ומתוך עביו נראית קומתו מקופחת. ברדיקוס, תירוגוס בלע"ז שכלו מלא יבלת. פירוש אחר, פיו עקום. אומר ברוך משנה הבריות, דמבטן אמו הוא זה המום. בהקנין, לינטיליווש בלע"ז, שמלא גופו מבהרות לבנות כמין עדשים. ואם באו עליו משיצא לעולם, אומר דיין האמת. קיפוף, עוף שקורין וילטור, ויש לו לסתות ולחים כאדם. כוכבא דשביט, כוכב היורה כחץ ברקיע ממקום למקום וארוך כשבט שהוא יורה, ונראה כמי שפותח הרקיע. זעפא, סופה טורביל בלע"ז. על ההרים ועל הגבעות אינו מברך אלא עושה בראשית, אבל לא שכחו מלא עולם, לפי שאינן כל אחד ואחד מקום אחד אלא כל אחד ואחד במקומו, ואומר עושה בראשית שכך היה בריאתו ולא נשתנה לאחר מכן. אבל ברעמים יכול לברך אם ירצה שכחו מלא עולם, או אם ירצה עושה בראשית. ויש לפרש שברעמים מברך שתיהן. חיליה דר' יוסי, מוכחתו מחנות של בשמים מוכיח. חמה בתקופתה, מקום שהיא חוזרת שם מתחלת הקפתה, והיא שעת תלית המאורות ומאז התחילה להקיף ולשמש. אימתי חמה בתקופתה כל כ"ח שנים, כל תקופת ניסן שבסוף כ"ח, שחוזר מחזור גדול של חמה להיות התקופה נופלת כשעת תליית המאורות, היא שעת תחילת ליל רביעי. נגהי, לילה כדאמרינן בפסחים [דף ג, א], בשמעתא קמייתא, דאיכא דוכתי דקרו ליל נגהי. שבתאי, שם שעה ראשונה של ליל רביעי, שבאותה שעה נתלו המאורות. ושבע שעות הן שצ"ם חנב"ל, תמצא בהקף סדרן של עולם סימני שעות תחלת הלילות כצנ"ש חל"ם. מוצאי שבת, כוכב. תחלת ליל שני, צדק. תחלת ליל ג', נוגה. תחלת ליל רביעי, שבתאי. תחלת ליל חמשי, חמה. תחלת ליל ו', לבנה. תחלת ליל ז', מאדים. וסדר תחלת הימים בעלות השחר, חל"ם כצנ"ש. ותקופה מושכת מחברתה ז' שעות ומחצה, הרי ל' שעות לד' תקופות, הרי יום ורביע לשנה. לד' שנים ה' ימים. למדת מזה שאין תקופה נופלת בתחלת הלילה, אלא לסוף ד' שנים, ועל זה נקרא מחזור קטן. וז' מחזורים קטנים למחזור הגדול דב"ז הגא"ו, הרי שאינה באה לתחלת ליל רביעי אלא מכ"ח לכ"ח שנים. בראש כל מחזור קטן באה לתחלת הלילה, ובראש מחזור גדול באה לתקופה הראשונה שהיא תחלת ליל ד'. ומזלות בעתם, נודע לחכמי הכוכבים זמני המזלות אימתי חוזרין למקום שהיו שם בשעת בריאת העולם.
<h2>דף נט:</h2>
מתני'. בנה בית חדש וכו', מפרש בגמרא [לקמן דף ס, א] דאעפ"י שיש לו כלים אחרים כמותן, כגון שקנה היום וקנה אחרים למחר, חייב לברך על השניים. מברך על הרעה מעין הטובה, מקשי' בגמרא פשיטא, אם יאמר הטוב והמטיב על הרעה אין זה הדר ושוטה נקרא הוא. ומתרץ, כגון דנפל בדקא בארעיה, שנכנס נחל גדול בתוך שדתו, והשתא הוי רעה אבל בסוף יהיה טובה שתזדבל השדה, ובעל השדה רוצה לברך הטוב והמטיב בעבור הסוף, טועה הוא בזה, שכפלי כפלים מפסיד לו כששוטף תבואתו ממה שייטיב לו, וראוי לברך דיין אמת. וכן מברך על הטובה מעין הרעה, כגון דאשכח מציאה ובעל הבית המוצא מתירא שמא יודע למלך ויגזול אותה ממנו, גם כי יכניסנו לבית האסורים, לפי שיחשדנו שמא נשאר ממנו בידו ואפשר שיקח ממונו עם המציאה, ועל כן מברך דיין האמת. וטועה הוא דהשתא מיהא טובה הוא, וראוי לברך הטוב והמטיב. הרי זה תפלת שוא, אכלהו תלת קאי. והאי מברך כמו המברך, דלא איבעי ליה למיעבד הכי. היה בא בדרך וכו' הרי זו תפלת שוא, שאם הדליקה בביתו לא תסתלק ממנה, אלא היה לו לומר אם היא בתוך ביתי הצל את בני ביתי שלא ישרפו בתוכה. או שהיה לו לבטוח בשם שלא נפלה בתוך ביתו. הנכנס לברך מברך שתים, מפרש בגמרא בכנסתו אומר, יהי רצון מלפניך יי אלהי שתכניסני לכרך זה לשלום. נכנס לשלום אומר, מודה אני לפניך יי אלהי שהכנסתני לשלום. ושתים ביציאתו יהי רצון מלפניך יי אלהי שתוציאני ממנה לשלום. וכשם שהוצאתני ממנה לשלום כן תוליכני לשלום ותצילני מכף אויב ואורב בדרך.
<h2>דף ס:</h2>
גמרא. התכבדו מכובדים משרתי עליון וכו', למלאכים המלוין אותו הוא אומר, דכתוב, כי מלאכיו יצוה לך. שאם יפתח אחד, מן החללים, כגון הלב או הכרס או המעיים, או אם יסתם אחד מן הנקבים הפתוחים, כגון הפה או פי הטבעת. יפתח קאי אחללים, יסתם קאי אנקבים. רופא כל בשר, כנגד היציאה שהיא רפואת כל הגוף. ומפליא לעשות, כנגד שהגוף חלל, כמו נאד והנאד הזה אם יש בו נקב אין הרוח עומד בתוכו, והקב"ה יצר את האדם בחכמה ובראה בו נקבים נקבים הרבה ואעפ"כ הרוח בתוכו כל ימי חייו וזה פליאה וחכמה. פן אישן המות, פן אישן שנת המות. שנת עולם.
<h2>דף סא:</h2>
גמרא. יד ליד לא ינקה רע, וקרא באשה משתעי. מן הצופים, מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולים לראותו. וברואה. שיכול לראות משם, פרט למקום נמוך הוא. ובשאין גדר, מפסיק בינו לבין הר הבית. ובזמן שהשכינה שורה, שנתקיים המקדש. ת"ר הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב, מפני שירושלם בארץ יהודה הוא לצפונה של ארץ יהודה, בגבול שבין יהודה לבנימין, ויש מארץ יהודה למזרח עד סוף ארץ ישראל, שאין יהודה על פני כל אורך ארץ ישראל ומן המזרח למערב ברצועה ארוכה וקצרה. ואם יפנה מזרח ומערב יהיה פירועו לצד ירושלם. ממש בדרומה של ארץ יהודה. ובגליל, שהיא בצפונה של ארץ ישראל לא יחזיר פניו לצפון ודרום אלא מזרח ומערב. הלכתא כר' עקיבא דאסר אפילו בחוץ לארץ. זה הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום, כלומר, בצניעות כדאמר' במגלה מאחריו טפח ומלפניו טפחיים. ובאשה מלפניה ולא כלום ומיושב. ואפילו בלילה שאין אדם רואה אותו מתנהג בצניעות. עמוד החוזר מיירי בגדולים. סילון החוזר, מיירי בקלוח השתן.
